שחור ולבן, חושך ואור, קצוות שמורכבים מכל הצבעים. את השחור דוחים בפחד, את הלבן אוהבים. לפי מרפאים
בצבע, אורה סומא, שחור הוא צבע המוות. אומרים שבטבע שחור אמתי יש בפחם שרוף, נטול חיים. השחור אינו
מחזיר אור, מחור שחור לא חוזרים. פגשתי מטפלת בבגדי לבן המבקשת מהבאים להימנע משחור. אינה מכניסה
לביתה, ממליצה כך. ספרה מודפס באותיות כחולות. אני חושבת אחרת.
האישונים השחורים שלנו מאפשרים לנו לראות כי האור נכנס דרכם ומגיע ליעדו. אילולא השחור לא היינו יכולים
לדעת הרבה ממה שיש בעולם. גם ביום הבהיר ביותר אין אור בכל מקום. מצליח להגיע רק לחלק. אפילו השמש
הבוהקת, העזה, משאירה מחוץ לתחום את נסתרי האור. מתחת שמיכת הלילה החמה כולם שווים. ישנים, מעבדים
את היום שחלף ולבא מתכוננים. החושך מערסל את האור בחיבוק שקט וטוב.
לעתים האור שוכח את זה בבוקר. חושב שמה שהוא רואה ועושה הוא המרכז, העיקר, הציר סביבו נמדד כל דבר.
מאד אוהב להבדיל בין דברים. החושך יודע, מחייך, מביט בבנו. מחכה לרגע בו האור הבהיר יעצום עיניו. יבקר שוב
במקום ממנו בא ואליו ישוב. מאחה את פצעי נשמתו. קושר קצוות פרומים בתודעתו. מחבר מחדש את מה שהופרד.
בעלות השחר שולח אותו עם ברכתו ללא ידיעתו. השחור תמיד מחכה, מקבל הכל.
מרגישה חיית לילה, פנתרה. מחוברת לחושך מבפנים. אוהבת אותו ונאהבת על ידו. קולטת ממנו ובו.
"צחקה בובה זהבה
וצחק מאד הדוב
למה לגרש החושך?
והרי הוא ילד טוב"
