זה מה שאני מרגישה עכשיו. חומקת ממני לצד שמעבר.
לחלוטין לא מה שתכננתי. אין לי כמעט פרטים אישיים אודותיו.
גובל לי באנונימי. הוא לעומתי מכשיר שיקוף וגלאי אמת מהלך.
המפגשים איתו יהיו חשוכים, סמיכים, מקלפים, חמים.
נגיעות חיים. הקור בין לבין ילפות את גרוני ויקרע את לבי.
מזה חודשים רבים מתקרב. רגלי עומדות וקרבי מתכווצים.
יודע מה הוא עושה. בעל ניסיון המספיק למספר תקופות חיים.
"אף אחד לא חינך אותך" אומר, "עדיין". מאלף מחונן ומיומן.
העוצמה שבו זוחלת מתחת לעורי כחוטי מתכת משתרגים.
יהיה לי קשה לעמוד מולו. משועשע מהרעיון שאנסה.
מספר שאת הפה חוסמים רק למי שלא רוצים לשמוע.
מעוניין בצרחות הפיסיות של הנשמה השותקת שקוברת בי.
בשלב זה מתעתע בתובנות שלי. משיבה אותן למקומן בכוח.
אם גם הרגש ילך ממני בעקבותיו כשישרוק לו מה יחזיר אותי?
כבר בדרך לשם. זו הייתה שאלה של זמן. המטרונום נדם.
פגשתי אותו וסירבתי. אמר דברים... התנגדתי. נאמתי והלכתי.
הודעתי שלא. עד שקלטתי שהיתל בי ופיתל את הראייה שלי.
אישוני הפוקר שלו אינם זזים כשאומר אך מתכוון למשהו אחר.
אגוז מוח שרוצה להכות שורשים עם המים הרוצים להרוות שבי.
יודעת שיודע שיודעת שיודע שכאשר ייכנס אלי, אליו אכנס.
שולט בסביבתו, מציב דברים במקומם, עולמו בטוח ומסודר.
אמורפית, שומטת קואורדינטות, הולכת לאיבוד בכל מה שאפשר.
"אני שונה" כתב, "גם אני" עניתי. זרים בין כולם ואחרים בעצמנו.
בחלל הריק משותפות סטטוס, חברה, עיסוק, מיקום, ידע, אופי,
יש משהו בו, משהו בי, משהו בנו, משהו...