שעמם לי הערב. מאד שעמם לי הערב. מאד מאד מאד מאד מאד שעמם לי הערב. כפי שניתן להרגיש שעמם לי הערב. מאד. כה שעמם שהחלטתי לשבור
את השעמום וללכת לבד להרצאה בסינמטק, מיסטר בין.
שלא תבינו לא נכון. הוא נחמד, סאטירי, ייחודי ויצירתי.
בכל זאת טוב שזה בחיפה, לא הייתי נוסעת לתל-אביב.
באופן מפתיע מה שהיה הכי מעניין הוא הכסא באולם.
כפי שניתן לראות בכרטיס ישבתי בשורה 7 בכסא 11.
יוצא דופן מפני שבעוד שהתווית מימינו הכריזה מס' 12
ומשמאלו 10, זו שעליו הביעה דעה עצמאית וטענה 4.
חיכיתי עד סוף ההרצאה כדי לבדוק מה המצב בכסא 4
האמתי בשורה. התווית בו לא הוחלפה עם זו של כסאי.
כן, הכסא שלי. הרי ברור שהוא לא סתם זומן לי באולם.
ועוד במועדון הסרט המופרע בערב שבו מאד שעמם לי.
היושב מימיני גייס להסבר למה-דווקא-לי את חוקי מרפי.
גייסתי את הנימוס שלי כששאל אם הייתי בטיול מסוים.
אני עכברית מדרכות משומשות. לצאת מהערפיח לטבע
זה הרבה יותר מדי חמצן. מוטב לברר איתי על אירועים.
היושבת בשורה לפני חשבה שהמקום אינו נוח לי. הסברתי.
בתגובה התחילה למנות את שלל המגרעות באולם הישן.
איזו עין, האנטי-סטטיסטיקה זימנה לי שרטטת אדריכלות.
עם קצת דימיון נראה שכל מה שהיה שם בוים בשבילי.
בהרצאה צוין הסרט הקלאסי הנודע 'חופשתו של מר הולו'.
כלומר לא הייתי יודעת עליו, כמו על סרטים רבים נוספים,
אלמלא מי שיצאתי איתו בבחרותי החליט להשכיל אותי.
להכיר לי קולנוע איכותי. מאד איכותי. מאד מאד מאד מאד...
משעמם. היה כל-כך משעמם לשבת שם בבית ציוני אמריקה.
אפילו הסימונים על הכסאות היו כל-כך רגילים, שגרתיים.
ניסינו לצאת. הלכנו ליציאה, נעול. הלכנו לכניסה, גם נעול.
סיפקנו למשועממים העוקבים משהו באמת קומי והתיישבנו.
למי שרוצה את הכסא הכי אינדיבידואליסט בליסט, זה המקום.
אם יתחילו לקרות לי דברים רגילים אחוש מוזר, כמעט ביזאר.