עד כמה שזה יישמע פרדוקסלי, אני שבאתי ממשפחה מסורתית/אורתודוכסית/שמרנית ועוד המון דברים
עם סיומית, נצר לפורצי דרך שקטים. צלחו את החיים כספר עם דפים סודיים. ביניהם סבי ז"ל, חסיד גור.
זוכרת את עצמי עוקבת במבטי אחרי סבא, עיניו הרושמות ושפתיו השומרות. גוש כוח עצור שתמיד מנתב,
לעולם לא מתפרץ. חשבתם לא כמו לבה מהר געש? סילון מים מגייזר? ובכן, אפילו לא כאד מכוס תה.
סבא נהג לומר שצריך להקפיד שהבית ישרת את האדם ולא האדם את הבית. המעון הצנוע זכה לחתימת
ידו המוכשרת. כך יצר מעץ כוננית לאמבטיה וסבתא ז"ל תפרה לה וילון. הייתה להם חלוקת תפקידים.
אפילו במטבח, ממלכתה האגדית של סבתא, היה שמור לסבא דבר קבוע. מדי שבת בשובו מתפילת
שחרית בשטיבל חתך את הבצל לציב'לה. סלט בצל קצוץ דק, ביצים שנמעכו במזלג, שמן, מלח ופלפל.
את קרש החיתוך והצלחת העמוקה שלף ממדף הארון הלבן. את הסכין הישנה עם קת העץ הוציא מהמגירה
הקטנה העליונה. הבצל הגיע מהמחסן בחצר. גדול, יבש, נוקשה. לבן בוהק שקליפתו החומה קולפה.
הלכתי אחריו לשולחן האירוח הקטן בגזוזטרה שבכניסה. שעוונית דהויה בטורקיז וצהוב מחוזקת באטבי
כביסה סביב פינותיו. עמדתי בדיוק במרחק בו נוכחותי לא נגעה בבועת הטקס, ובקרבה בה ראיתי פרטיו.
סבא עמד ורכן קלות. בכף ידו האחת אחז היטב את הבצל, קוצו כלפי מעלה. את הסכין החזיק בכף ידו
השנייה. באבחה חדה חילק אותו לשני חצאים מושלמים. הבצל ציית. כעת השכיב את חציו האחד על הקרש.
עכשיו התחיל החלק המהפנט. כף יד אחת חבקה את שכבות הבצל והצמידה אותן לבלי נוע. השנייה חתכה
אינספור פרוסות דקיקות. לרוחב מקדימה אחורה. לאורך מלמעלה למטה. לבסוף לרוחב מלמעלה למטה.
לאורך כל הזמן בו הפך לאוסף קוביות זעירות כבנייר מילימטרי תלת-מימדי, הבצל נשאר כגוש ולא זז.
לא שמט לצדדים את השבבים שכבר נפרדו ממנו. התמסר לחלוטין לידיו האמונות של סבא. כרע ונכנע.
תכניות בישול וקוצצי בצל רבים ראיתי. דבר אינו מתקרב לשליטה בבצל של סבא ז"ל. פעם נסעתי לחנות
הסכינים לובלינר בתל-אביב. בחרתי את הסכין הדומה ביותר. היא עדיין באריזה. איני מעיזה, זה רק סבא.
