הלילה הלכתי לתיקון ליל שבועות שהסתיים בשירה בציבור. נגינה, כתוביות, זכרונות.
השיר האחרון היה שירת העשבים. "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו.
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו. ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".
לרגע יושבת במקום אחר. תיכון. מדי בוקר כל התלמידות מתפללות באולם בית-הספר.
בהזדמנויות חגיגיות כמו ראש-חודש ומסיבות, אנו נשארות במקום ושרות בהתלהבות.
שירת העשבים הינו השיר האהוב ביותר על דמות חינוכית מרכזית. זה מלמד הרבה.
אבל... יש עוד שיר. הייתי מעדיפה שלא. "ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה".
פסוקים מתהילים. הצידוק הינו שמדובר בעונש למי שפגעו בעם ישראל. הטקסט ממשיך
ומתייחס ליהודים לומדי התורה שנמשלה למים וניצלים "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש".
מנגינה בשני קולות עם הרמוניות נהדרות. כולן שרות ואני חושקת שפתי ומתבוננת בהן.
לא קולטת איך מי שרק לפני רגע שרו מכל הלב שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו,
יכולות להוציא מהפה את הזוועה הקטלנית. להתייחס למילים כמו לעוד שיר חיובי וחינני.
פעם ועוד פעם שוב ושוב מאות שרות, אחת לא. מפליא, השתיקה שלי תמיד עוברת בשקט.
מעולם לא נזפו בי. עד היום זה מהווה עבורי דוגמה ליכולת לנתק את המחשבה מהמעשה.
זו הדרך היחידה לשיר בגיל צעיר על הרג המוני בנעימה פסטוראלית רכה, מחייכת ומלטפת.
תיקון ליל שבועות. הלוואי ואת מה שצריך, נתקן.
