קצת תמונות מהטיול בסרטון מטה. אורך הסרטון 14 דקות והוא מלווה במוזיקה ליטאית. בקשה אישית: אנא ראו את הסרטון ב HD, אחרת אין טעם.
השיר הראשון מדבר על דבורה קטנה שאהובה מת בקרב והיא מזמזמת את סיפורו באוזני חברתה לצרה: נערה שכולת אהוב. השיר השני מספר על חיים אחרי המוות ועל האגמים המפרידים בין חיים לחיים. ליטאים נהגו לקבור את מתיהם מעבר לנהר או האגם הכי קרוב לכפר ששימש קו מפריד ומי מעבר מחיים אל המתים. השירים מבוצעים בליטאית עתיקה, מהתקופה הפגאנית (טרום נוצרית) של הליטאים, שהשתמרה עד יום זה כאחד מארבעת הניבים של השפה הליטאית. במהלך הסרטון הוספתי טקסט על הליטאים הפגאנים שהאמינו שבכל עץ שוכן אל, אמונה המהווה את הבסיס למסורת שימור העצים העכשווית.
התארחנו אצל טניה ומיכאל, רופא במקצועו שנטש את הרפואה הקונוונציונלית לפני מספר שנים והיום עוסק בריפוי ע"י עלוקות, צמחים ולחשושים (אני מתלוצץ). מניסיוני האישי, הוא באמת עוזר. בגדול, רוב הזמן היינו בטבע, לנו באוהל ואכלנו את מה שקטפנו, ליקטנו, דגנו, צדנו וקנינו בכפרים הסמוכים, אבל בכל סוף שבוע חזרנו אל טניה ומיכאל שחיים בכפר (כפי שניתן לראות בסרטון) כדי לחטוף עלוקה בכבד וגם להצטייד בציוד הכרחי, בעיקר עבור הילדים. הזוג המדהים הזה מארח ישראלים באופן קבוע במחיר מגוחך ומלווה אותם לאורך כל הטיול, החל משדה תעופה. רוב המתארחים עוברים סידרה של טיפולים אצל מיכאל או סתם מגיעים כדי להירגע. אני לא יודע מה המחיר המדויק, אבל אם מישהו מעוניין לטעום מטבע מדהים, מהאווירה, מבישוליה של טטיאנה ומיבול גינתה, מוזמן ליצור אתי קשר ואני אפנה אותו לאחת מבנותיו של מיכאל.
אז זהו, חזרנו. היינו שם חודש ימים בלבד. מעט מדי לטעמי. זאת הפעם השניה בחיי שאני יוצא לחופשה בחברתם של בני משפחתי היחסית טרייה, אבל זאת הפעם היותר משמעותית עבורי כי החופשה באלפים הייתה נסיעת הפוגה סתמית, ניסיון ובדיקה טרם אני לוקח אותם אל המקום בו בקיץ, חצי שנה לפני עופרת יצוקה, קברתי את לבי. אני כמובן מתנצל על היבלות בכפות ידיי שמככבות פה ושם. ככה זה כשאוחזים במושכות ומנסים לייצב את המרכבה. מעניין מה היה קורה לו ניסיתי לייצב את העולם. הידיים שלי לבטח היו נשחקות. אנג'לינה שלי שמרה את כל הפתקיות ואת קופסאות הסיגריות הקרועות עליהן רשמתי במהלך הטיול. היא אשכרה שלפה אותן מהמדורה האחרונה טרם עזיבה. משוגעת. מה שאומר שאם אתגבר על הרצון לשמור את החוויה הזאת לעצמי, אפרסם בדיעבד.
ו... אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כל-כך. היא אמיצה יותר מהגמד. האופן בו טיפלה בילדים בטבע נטול התפנקויות, האופן בו הניחה לי כשרציתי שתניח והאופן בו אחזה בי כשנזקקתי לקרבתה מבלי שאדע להביע או להבין את הרצונות של עצמי, הוכיח לי שוב שמאהבה לא רק מתים אלא אפילו קמים לתחייה. וכמה יפה הייתה בטבע הפראי שפגש את פנינו, כמה צוחקת ומאושרת וערומה. ערומה מבגדיה, מעכבותיה, מפחדיה ומעברה. היא נתנה לי את עצמה בביטחון מלא גם כשאבדנו ביער, גם כשברד בגודל של קוביות קרח ניתך על צמרות העצים וקרע את האוהל, גם כשבמשך שלושה ימים רצופים נאלצנו לחמם את המים כדי לרחוץ את הקטנים. אנג'לינה היא הדבר הכי נכון שעשיתי בחיי.
