לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Clotted Blood

And with tears of blood he cleansed the hand,
The hand that held the steel:
For only blood can wipe out blood,
And only tears can heal.
Oscar Wilde / The Ballad of Reading Gaol
לפני 8 שנים. 3 במרץ 2016 בשעה 5:42

 

מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין, ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.

 

היא נוגעת בטבעת הנישואין שעל אצבעי. מגלגלת אותה באצבעה, מלטפת אותה במחשבות, לתוכן שקעה. אני עוקב אחריה בזהירות, מלכסן מבט מהמסמך שתקוע מול פניי. היא שטה על גלי התודעה שלי, מטביעה בה עקבות ובריצה קלה משטחת את לבי. אני פושט את זרועי ומצמיד אותה אלי, עור אל עור, ונאנח. צחוקה עדין ורך באוזני, כמו צליל של ענבלי פעמונים. כמה אני אוהב אותה!

 

"כמה אני אוהב אותך?" אני שואל.

"עד הנשימה האחרונה שלך," היא משיבה.

"ומה יקרה כשאנשום אותה? האם אפסיק לאהוב אותך אז?"

"לא," היא עונה ומצמידה את שפתיה התפוחות אל כתפי, פתוחות ולחות עם מגע שיניים וקצת עם לשון, "אז אנשים אותך כדי שתהיה לך עוד אחת."

 

אם כך, אאלץ לחיות לנצח, אני חושב כשאני חודר אותה בזהירות ומקיף את שורש הזקפה בכף ידי כדי להגביל את עומק החדירה, למרות תחנוניה שאחדור אותה עמוק. היא מתעקשת להחליף את ידי בידה, אבל אני לא סומך עליה ויודע שהיא תמשיך להתעקש לא מחוסר אחריות, אלא כי מותר לה להסיר את העכבות כשהיא סומכת עלי שאדע לקבוע את הגבולות. הלילה היא הילדה הקטנה והבלתי אחראית שלי עם בטן בולטת קצת בתחתונים עם הדפסי בלונים ודובונים. ואני אוהב אותה בכל לילה אחרת כי בכל לילה היא שונה, כל מה שאני רוצה, ורק שלי.

 

היא זולגת לאורך גופי עד חלציי ועוצרת שם. מזיזה את ידי ומקיפה את הכיפה בשפתיה. ורגע לפני שאני שוקע בהנאה, מרימה את ראשה ואומרת:

 

"נכון שזאת סוכריה?"

"על מקל ערוך מדי עבור נשים בהריון," אני משיב.

"איזה מזל שאני רק ילדה!" היא צוחקת, ו...

 

מטוסי הקרב שבשמיים, כמה אני אוהב אותה ולא יכול להפסיק. אני מכור לה ומתמכר אליה בכל רגע יותר. פעם התפללתי שזה לא ייגמר, עכשיו אני מפלל שיעצור, כי אני לא עומד בעוצמת האהבה שפורצת מחזי.

 

"תנשום, תינוקי," היא מלטפת את צלעותיי ביד פשוטת אצבעות כשאגלי הזיעה פורצים ממצחי ומתוך בית השחי שלי מתגלגלת טיפה גדולה, מדגדגת ונספגת בסדין; כשאני גדל ומתקשח בפיה; כשגופי חדל להיות שלי ונענה לרצונותיה. כשאני נעתר וגומר.

 

"את יודעת להיות ילדה רעה," תולה את עיניי בפניה אגב נשימה כבדה כשהרעם מכה בהרים וחוזר מתגלגל כהד. כשרוח צוננת נושבת מבעד לחלון, מרעידה את זגוגיותיו ומגישה את ניחוחו הצונן של החורף שגדע את האביב.

 

"וכל כך טובה בזה." היא משיבה ספק מתוך חלומה, ספק מתוך חלומי. 

 

כאן

לפני 8 שנים. 11 בפברואר 2016 בשעה 7:49

The broken soldier, kindly bade to stay; 

Sat by his fire, and talked the night away,

Wept o'er his wounds, or tales of sorrow done, 

Shoulder'd his crutch, and show'd how fields were won.

Oliver Goldsmith

 

מכתב לחברה:

 

או... כמה ישנתי. חבל על הזמן. את הנשיקות ששלחת לגב שלי אחלק חצי-חצי. אני זקוק להן רק בגב העליון, לכן את החצי השני אשמור לפעם הבאה.


הוא צודק. זה לא אמיתי מה שרואים שם. אתה נופל לתוך עולם מקביל. לתוך סיוט. נדמה לך שכל זה לא קורה באמת. 

 

גנים ממולכדים... גן ממולכד עם ילדים בפנים. אנחנו מקבלים ידיעה שהגן ממולכד ובאחד מחדריו הפנימיים מסתתר מבוקש ממוגן ושמור. אתה שוכב שם (ילד בעצמך עם שני תינוקות בני מספר חודשים בבית), מוקף באויבים מכל עבר. חבר שלך שוכב במרחק של מספר צעדים ועוד אחד מספר צעדים מאחוריך. אתם רועדים מקור ומהמתח וממתינים שאחרוני הילדים יוצאו מהגן, ונותן סימן. עכשיו ניתן לחתור למגע, כי עכשיו אם הבניין יתפוצץ, תמות רק אתה וחבריך והמחבלים, ואף ילד לא ייפגע. ילד שלהם. לך אכפת מהילדים שלהם, להם לא.

 

אתה נכנס לבנין. התשתיות הממולכדות שהם הניחו, מפוצצות בנינים של אכלוסיה לא חמושה בכל פעם שטיל ישראלי נוחת על הקרקע. קוראים לזה "פיצוץ משני". אתה מרחם על האנשים שמתים בגלל הארגון שנמצא בראשם ומשתמש בהם בתור מגן אנושי ולכן מבין למה שלחו אותך עם פינצטה ביד למצוא את ההם שריססו את חבריך מהבניין. אתה עולה במדרגות ונכנס פנימה. משפחה רגילה ומפוחדת קצת. טלוויזיה, אגרטל, חלון שבור. מלחמה. אתה מחפש נשק וחשודים. נכנס לחדר צדדי. לול, כמו הלול שיש לך בבית, עם תינוק קטן בתוכו. אתה בודק את מה שלימדו אותך לבדוק, אתה מאולף, נשכב על הרצפה ומסתכל מתחת ללול. הלול ממולכד. הורים מלכדו את הלול של התינוק שלהם כדי שהחייל היהודי שיכנס, יתפוצץ יחד עם התינוק והתינוק ימות כשהיד. מלמטה אתה שומע צעקה של אחד החברים. הוא מודיע שגם במקרר על המדף, בין חלב לביצים, מונחים חומרי נפץ. ומה אם אחד מהילדים שלהם היה נוגע בלי כוונה, ומה אם הייתה מתרחשת טעות כלשהי, טיפת מים הייתה נוחתת או זץ, או מנורת מקרר הייתה עושה משהו לא במקום, וכל המשפחה הייתה עולה לאוויר? כלום. זה לא משנה, כל עוד קיים סיכוי שהפיצוץ ייקח אתו יהודי. אם לא בפועל, אז במחשבה.

 

נשים זקנות בנות מאה נשארות בבתים כשכל שאר בני המשפחה מתבקשים לצאת. הטענה שהן זקנות מדי ולא ניתן להזיז אותן ברורה, עד שמקבלים הוראה להתרחק מהבניין. ממתינים לתגבורת, התגבורת מורכבת מחיילים קשוחים שאפילו אתה מתפלא למה היחס הזה לאוכלוסיה שלא עשתה דבר (בינתיים). אחרי שחילופי מילים עולים לדציבלים צורמים של צרחות, הזקנה מורדת על ידי בני המשפחה למטה. אנחנו עולים. המזרן עדיין חם ועליו מונחת חגורת נפץ שהייתה אמורה להתפוצץ יחד עם הזקנה ברגע שאחד החיילים יכנס לחדר.


וזה רק על קצה המזלג. מספר סיפורים שנגעו בי אישית כשהייתי קטן. היום אני גדול, גדלתי ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, מפעילות לפעילות, ולא הפסקתי ללחוש לעצמי: אל תשכח שאלה אנשים, אל תשחק (אל תתפורר), אל תאבד את האנושיות שבך. גם אחרי מאה פעמים אתה עשוי להיתקל בחף מפשע, אל תוציא את זה על מי שלא מגיע לו. הילדים לא אשמים, הזקנה לא אשמה, אולי אפילו האישה הזאת (שהובילה 22 מחבריי למלכודת, ממנה חזרו בשקים של איברים, שיער, עור ודם) לא אשמה כי בעלה הכריח אותה להקריב את ילדיה. אל תבעט בשולחן שלהם בעצבים רק כדי להשקיט את המועקה, אל תתפוס אותו בחולצה ואל תצרח בפניו ואל תנופף בנשק שלך מול הילד שזורק עליך כיסא ומקלל אותך. הוא חושב שאתה לא מבין את שפתו ומקלל אותך קללות שהגדולים שלך שנראים בגילו לא ילמדו עד סוף חייהם כנראה. אל. אל. אל. אל תרגיש. אתה מכונה. התפקיד שלך ברור. אין מקום לאדם שבך, לזה שפוחד או כועס או מיואש. את זה תוציא לתוך בקבוק כשתגיע הביתה. לתוך סיוט או אולי לתוך פרוצה.


והנה, לפני מספר ימים, שהתחברו ליום אחד ארוך, הגיעה הידיעה על כך שמחזירים גופות של אלה שרצחו את החיילת בירושלים. לא בשטחים, לא במהלך מלחמה, לא במהלך התפרעויות, לא. במהלך בידוק שגרתי. אירוע מתוכנן היטב, שנגמר במותה של החיילת בלבד. נשק חם, נשק קר, מטעני חבלה. כל מי שהיה שם, היה אמור לעלות לאוויר, להתפרק לאיברים, לפיסות שיער ועור (אני יודע איך זה נראה, יש לי ניסיון). אבל האירוע נגמר בחיילת הרוגה אחת. בת 19. הדר. קטנטונת, בגובה של אשתי, רזונת ושברירית.


כשהכרתי את אשתי היא הייתה בת 17. כולם אמרו שהגזמתי, ביקרו אותי על ניצול של נערה. מבחינת החוק היא הייתה גבולית, אך מוסרית היא הייתה אסורה. כשהתחתנו והיא בת 18, אמרו שהיא ילדה עדיין ושאני עושה טעות. להתחתן מוקדם מדי, אבל למות מירי של שלושה מחבלים ולמנוע בגופה הקטנטן את מותם של אזרחי המדינה זה בסדר. לתפקיד הזה היא כבר מוכנה.


היום החזרנו את הגופות. לאלה שזורקים עלי כרגע סלעים, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. הם עטים עלי ועל חבריי החמושים ללא מורא, ללא קורט של פחד. האכזריות בעיניהם בלתי אנושית. השנאה ממלאת את האוויר ומסמיכה אותו. אפשר לחתוך את האוויר בסכין, לחלק את השנאה שבו לפרוסות, לתת פרוסה אחת לכל שוכני העולם ויישאר עודף לדור הבא. הם בני אדם, אני אומר לעצמי כדי לא לשכוח. הם בני אדם, הם לא זן אחר של בעלי חיים, יש להם רגשות, יש להם אמהות, יש להם ילדים - אומר ולא מאמין.

 

קן הצרעות נשאר מאחורי. אני מתכנן לדפדף בעיתונים, לראות איך עברה הלוויה של הדר, להזדהות עם יקיריה, להשתתף בצערם. שולח הודעה לאשתי, מודיע לה שאני חוזר הביתה. היא שואלת אם כולם חוזרים. מספר לה שלא, שחלק נשארו עדיין, אבל כנראה יחזרו בעוד 24 שעות. היא כותבת שמחר תהיה סערה ושיהיה להם קשה.


חושב על מטעני חבלה ועל בקבוקי תבערה. על הסוּפה של שנאה ועל הוריקן של מוות. לכל זה יתווספו מספר טיפות גשם ואולי גם מספר דמעות. אבל אף אחד כבר לא ירגיש.

ג'ורדנו ברונו הוצא להורג. הוא היה המרטיר הראשון של המדע, הראשון שהקריב את חייו למען המדע. ברונו טען שזמן וחלל אינסופיים. כמי שביקר באינספור עולמות מקבילים, אני יודע שהוא צודק.

 

---

 

היא קוברת את פניה בלוח לבי, מכרבלת את אצבעותיה בשערות בודדות שמכסות את חזי. לא תולשת אותן למרות בדידותן, פן תיפגע גבריותי. מכנה אותי "גורוני, תינוקי", זולגת לאורך גופי מטה, אל התשוקה המזדקפת ומכסה את תאוותנו בסדין.


כשנכנסתי הביתה וביקשתי להתקלח לבד, היא נראתה כל כך אבודה. הלשון בגדה בי, המילים שיצאו מפי היו קשות. לקח זמן עד שהצלחתי להסביר את עצמי. ביקשתי שתחליף את המצעים, בזמן שאני מתקלח, ללבנים. להכי לבנים. כי אני חייב להתנקות מהלכלוך של העולם המקביל.


היא זולגת אל חלציי ומדברת עם תשוקתי, מקניטה בקוקטיות מתוקה את הזקפה שמתעוררת לקראתה. מכנה אותי "מאסטר הוטנס" ואוספת בלשונה את הדמעה הראשונה שמקבלת את פניה. מטפסת לכל אורכי, כדי למשוח אותה על שפתיי. יש בה דבר מה משובב נפש, משהו המבטיח את המחר.

 

ואולי זה אני שרואה את העולמות המקבילים כשאני עוצם את עיניי, מחלקם מתעורר בצעקה ורץ לרחוץ את ידיי מהדם הקרוש שנטמע בקמטיי אצבעותיי; ובחלקם שוקע עד אבדן חושים, מוצץ את אצבעותיה מתוך חלום, ממלמל את שמה. ונושם. 

 

לפני 8 שנים. 22 בינואר 2016 בשעה 6:41

 

"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב.

 

הילדים מורחים על פניהם את הג'לי הצבעוני, כבר לא מקפידים על ההפרדה בין הצבעים של בנים ובנות. אני שותה אותה בעיניים דומעות מתשוקה ומהקלה כשהיא מניחה את הכלים בכיור ומתכופפת כדי לסדר אותם במדיח.

 

 "תינוקי!" מגניבה אלי מבט מבין הצלחות, "אתה ילד רע!"

 

אדיר-עוז צוחק כשאני מנגב את פניו במטלית לחה ואת מה שנשאר בקצוות מלקק ישירות מפניו. אליענה מפנה את פניה אלי ועוצמת את עיניה. אני מלקק את העיסה מזוויות שפתיה הקטנות והתפוחות כשל אמה, ואת השאר מנגב במטלית חדשה. מרים את שניהם על ידיי ומושיב על הדלפק ליד הכיור. רוחץ את ידיהם הזעירות והדביקות ואת פניהם. אנג'לינה מגישה את המגבות כדי שלא יטפטפו על המרצפות, אותן הבריקה טרם בואי.

 

"אבא," אומרת אליענה אחרי שאני מוריד את עוזי לרצפה, "סקס זה כמו גזר, נכון?"

"לחלוטין." משיב וממשיך לנגב את ידיה בהקפדה יתרה.

"מה?" שואלת אנג'לינה.

"סקס זה כמו גזר!" אליענה ואני משיבים בקול אחד.

"אין לי מושג על מה היא מדברת," אני מודה בשקט, "אבל אני לא יודע מה עושים עכשיו."

"סקס זה כמו ירקות," מתקן אותה עוזי מלמטה ועובר לעמידה יציבה בפישוק רגליים גברי שופע בטחון עצמי, "היא שכחה את המילה!"

"זהו," אני מהנהן, "סקס זה ללא ספק כמו ירקות וקצת כמו פירות ואפילו קצת כמו בשר. וחשוב מאוד לאכול אותו במידה."

 

עוזי צוחק. גם אליענה צוחקת, משעינה את גופה לאחור ונתמכת בקיר הזכוכית של המטבח.

 

"מה אמרתי?" אני שואל ומסתכל בעיניה של אשתי. מישהו צריך להציל אותי מהמבוכה, אבל אנג'לינה נראית לא פחות נבוכה ממה שאני מרגיש.

 

"אבא, סקס זה לא אוכל!" אומר עוזי בקול נבון ובנימה איטית כדי שאבין אותו למרות מגבלותיי, "אח של נועם אמר שילדים נולדים מסקס."

אליענה אוחזת בראשי כדי להפנות את תשומת לבי אליה ומוסיפה: "סיפרת שאותנו מצאתם תחת עלה של כרוב, עשית סקס בחממה של ירקות?"

"אני חושב שגם שם," אני משיב ותוקע את עיניי באשתי השותקת שמתה לפרוץ בצחוק, אבל מתאפקת.

"עכשיו הכל ברור," מסכם עוזי, "בגלל שעשית סקס בחממה, נפלנו מהבטן של אמא והתגלגלנו תחת עלה של כרוב."

"טוב שמצאתם אותנו, אבא!" מאשרת אליענה. "מחר אל תעשה סקס בחממה כדי שלא נאבד את התינוק החדש."

 

---

היא מצמידה את שפתיה אל צווארי.

 

"את בטוחה שהם ישנים? בדקת? הם לא עושים משמרות בחממה?" אני שואל.

 

היא צוחקת. אני מחדיר את ידי בין רגליה ומרגיש את הלחות של נרתיקה. מניף את ידי אל פי ומלקק את אצבעותיי. היא נושכת את כתפי עד זוב דם בזמן שאני נאנק, מוצצת את הפצע, מסיטה את אצבעותיי ויורקת לתוך פי את התמהיל של דם ורוק בטעם מתכתי.

 

"אם הם בטוח ישנים, אני חושב שזה זמן טוב לעשות גזר בחממה." אני אומר.

"אתה ילד רע, תינוקי," מספיקה לומר טרם אני מקיף את פיה בשפתיי ומוצץ אותה אלי.

 

הרגבים זולגים מתוך אגרופיי הקמוצים כשאני חודר אותה בעדנה כדי לא לפגוע בעובר, ומסניף אלי את ריח התאווה, את האדמה הלחה ושופעת הפוריות ואת הבריאה. 

 

כאן

לפני 8 שנים. 19 בינואר 2016 בשעה 5:20

 

סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה, ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור, אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות. 

 

הייתה או לא הייתה? הזריחה. לא שמנו אליה לב. פסענו בתוכה, הפכנו אבנים, הקשבנו, סיכמנו, אספנו ומסרנו מידע, אבל לא ראינו את הזריחה ששטפה את פנינו, הסירה מעלינו את חסותה של העלטה ובישרה את בואו של יום חדש. שוב אבדה יממה. הערב אולי נראה את הבית. מישהו אומר שלא מתכוון לחלוץ את מגפיו, גם כי עייף וגם כי אין טעם, ממילא תהיה הקפצה. האחרים מהנהנים. זאת לא תלונה ולא חולשה. אין חרטה, אבל יש רחמים והם נישאים אל המקום החסר, אל המגועגע והמתגעגע, אל החום, השלווה, אל הפחד פן לא יהיה שם ולא ימתין, כי ישכח. ההבדל בין House ל- Home, אני אומר. כולם שותקים. לא חשוב ההבדל, חשובה המילה שמקבלת משנה תוקף כשאומרים אותה בקול, אולי בדרך הביתה, לזמן שאול עד ההקפצה. אם נפרום את השרוכים בדרך, נספיק לחלוץ את המגפיים, שוב אומר. הפעם גל של צחוק מאשר את דבריי. יש לו צליל רופס ושקוע בבית החזה, אבל הוא שם, ממלא את הרכב, מעניק הפוגה.

 

הלילה קשה. בגלל חוסר שינה כרוני ועייפות מצטברת, האיברים מתים וחיים בו זמנית. הם מזנקים ומעירים כשהתודעה נוטשת, וכששבה אחרי חלום מוחשי, רדומים ונוקשים עד כאב. ההקפצה הוציאה אותי משולחן יום שישי. פוקח את עיניי ומקשיב לנשימות מקוטעות סביבי, נזכר במאכלים שהגישה, משחזר את טעמו של הפלפל הממולא שדחסה לתוך ידי: "לדרך, לפחות זה". עוזי שאל אם מחר אני חוזר. לא ידעתי מה להשיב. אמרתי אולי, כדי לא לשקר. חמש הדקות האחרונות של השינה אני מעביר בעיניים פקוחות, שקוע במה שאבד ולא ניתן להחזיר. הנשימות פוסקות בזו אחר זו. אני יודע שכולם ערים. אירוע נוסף בפתח, אין זמן לזיכרונות. זאת לא תלונה ולא חולשה. אין חרטה, רק רחמים.

 

עוד לילה, הטלפון מזמזם. מה השעה? שתיים? איזה יום היום? היממות התחברו. אני לא זוכר מתי דיברתי עם מי. היא על הקו, קולה עייף, עצביה מרוטים; אם ארצה, אוכל לגעת דרך נשימתה בייאוש.

 

"עוזי רוצה לדבר, אתה יכול?"  שואלת קצר, בלי לבזבז זמן יקר, ללא נימה, ללא משקל. כמו נוצה או חלום חולף.

"אני יכול," לוחש ויוצא.

"!Daaaaad" הוא מותח כמו גומי את המילה המכאיבה. יפחה קצרה שוברת את קולו טרם מתעשת. "אז מתי אתה בא?"

"!Daddy! Daddy" קול נוסף, עכשיו של אליענה, מתערבל בבכי מנומנם.

 

אני רואה את התמונה, רואה את ילדיי. עוזי על ידיה ואליענה, שהתעוררה במפתיע, עומדת למטה ונתלית על רגליה, מטפסת אל ידו של עוזי כדי לתפוס חזקה על הנייד. המילים מעיקות כעופרת על חזי. אני שותק, לוגם את ההתרחשות באסירות תודה על האפשרות המכאיבה להיות חלק. עודם שם, הם לא שכחו.

 

"כמה זמן זה נמשך?" שואל בעיניים עצומות ויונק מהסיגריה ששמורה למקרים נדירים.

"הרבה," היא עונה, "חזרת לעשן, אני חייבת להשכיב אותם. אם תהיה פנוי, תתקשר בעוד עשרים, אשכיב גם אותך."

 

היא עלתה אל המזווה כדי לבחור יין התואם למה שהיא מרגישה. הילדים סיימו לאכול. הם רחוצים ומדיפים ניחוח סבון. שלה ורוד ושלו תכול. אחרי שאפתח את הבקבוק ובזמן שינשום בתוך הקראף, נצחצח שיניים, ברובן חלב, חלקן כבר לא.

 

"אנחנו רוצים סיפור על חייל!" עוזי מבצע הזמנה ומביט באחותו במבט מתריס.

 

אליענה מחמיצה את פניה הקטנים והוורודים והתואמים את הסבון (או להפך), אך אחרי מחשבה מתרצה. גם היא רוצה לשמוע סיפור על חייל, אבל שיהיה שונה משל עוזי. שני סיפורים, אחד תכול ואחד ורוד, על אותו החייל, כמו בועות זהות בצבעים שונים. 

 

"אולי נגוון? אחד על חייל ואחד על פרת משה רבנו?" מציע.

"לא!" משיבים בקול אחד. עוזי מסובב את פניו, אליענה מביטה בעיניי.

 

אני נוגע בו ביד רועדת, כפי שאני נוגע באמו. יודע שכבר פגעתי ואיבדתי ושלא ניתן לחזור לאחור. אוחז בו ומצמיד אל חזי. מניף את שניהם על ידיי ומתרומם על רגליי. הוא עדיין בתוכו, לא מתלונן ולא מתחרט, כי הוא מבין; וכשאני קורא בשמו, מנגב את עיניי באצבעותיו הקטנות וכורך את זרועותיו סביב צווארי.

 

"אל תבכה," לוחש באוזני, ספק לי, ספק לעצמו, מתוך רחמים, "אתה כבר ילד גדול."

 

כאן

לפני 8 שנים. 8 בינואר 2016 בשעה 7:17

 

פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.

 

חלומותיי רכים ועטופים במוך חלבי, בניחוח של חלב אם, בריח מהביל של אדמה רווית גשמים; קצת של שקדים, קצת של סוכר, קצת של עתיד. יש בהם אותי ואת פניי הזקנים המכילים שבריריות של נייר יבש ועתיק, ויש בהם אותה, הטריה, שקוראת בשמי.

 

אליפל, תתעורר, אמרה בשקט ואחר כך כמעט בצעקה כדי לגבור על זעפה הקולני של הסופה. אליפל תתעורר. תתעורר אליפל. אתה בבית, תינוקי, תפקח את עיניך, אני כאן.

 

היא מובילה אותי אל הבית, רוחצת את רגליי, כורעת על ברכיה ומנגבת אותן. אצבע אחר אצבע, בוהן אחר בוהן וביניהן. בשקידה שקטה, עד הטיפה האחרונה. אני מודה לה כדי להעיר אותה מחלומה, ומניף אותה על ידיי. היא כורכת את חלומה בחלומי. לשניהם ניחוח של שאון הגשם, של גלים המתנפצים על חצצי החול, של בוקר שותת גשמים, של מילים הנספגות בפיכוי שקט, ברווח המגועגע עד אין מקום שבין שנינו.

 

מצמיד את שפתיי אל שפתיה, מפשק את שלי כדי לבלוע את שלה. מוצץ אותן ולוגם את טעמה. מזדקף ומתקשה וכשנוגעת בלשונה בלשוני ומסלסלת אותה בין דפנות פי, נאנק אל תוך גרונה וגומר.  

 

 

אל תתעורר, אליפל. אל. 

 

לפני 8 שנים. 26 בדצמבר 2015 בשעה 7:44

 

מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בלחיי, ומפשיטה אותי מבגדיי, ספוגי השנאה, ועושה אתי אהבה, אני יודע מדוע חזרתי הביתה, אחרי שבוע של ניתוק.  

 

זרועותיך החשופות מונחות ברוב חן לצידי גווך החטוב, שיערך מכסה את כתפיך, עורך המוזהב משיב השתקפות אל הזריחה. אני מאוהב, אנג'לינה, אני מאוהב בך. לא אוהב, ולא מורגל. אני צמא וזקוק. לך.

 

הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של הכפור, מנגנים ג'אז. לא ידעת שאגיע הביתה, אבל גם הערב הכנת לקראתי את העולם. מזגת את הוויסקי, ערכת את השולחן והצבת צלחת אחת עבור האהוב. האהוב הנעדר.

 

אני מתנצל, אנג'לינה, גם כשאני כורע על ברכיי, מקיף אותך בידיי ומצמיד אל בטנך את אוזני, וממלמל אל העובר: "אני כאן, אתה שומע אותי?" אני מתנצל, גם כשאנחנו עושים אהבה ומגע שפתייך מותיר שובל של לחות על פניי, ואפילו כשאת נאנקת ונאנחת למגע ידיי ואני נשבה ונמס בתוכך.

 

אם לא אחזור טרם יבקיע אל העולם, ספרי לו את כל מה שדיברנו עליו: על הזמן השאול בו אנחנו חיים, על רגעי האושר המועטים בהם זכינו, על ההתאהבות שמעולם לא הבשילה להיות ההרגל שבאהבה. וכשיתבגרו, ספרי להם על העוצמה, על הבערה ועל התשוקה בשוליים של הלחות. ספרי להם שנלחמתי מתוך אמונה שהם לא יאלצו להלחם, למרות שאני יודע שזאת תהיה גם מנת חלקם. ספרי להם שהתפללתי "שמע ישראל", למרות שהיה שם הכל פרט לאלוהים. ספרי להם, אנג'לינה, שלמרות שלא הצלחתי להעניק להם עתיד טוב יותר, מתתי למען התקווה.

 

הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של הכפור, מנגנים ג'אז, כמו שאני אוהב. את מושיטה אלי את ידך ומזמינה אותי לרקוד בשלוליות של גשמי מאסף שהחורף השליך מעליו בנסיגתו. האור המפציע מתגבש לבוקר אביבי בסוף דצמבר, ומצית בפניני דמעה את הטל על קרסוליך, כשאת מושכת אותי אל האדמה הלחה ובחסות שמי התכלת, אשר אורם טרם צבר את מלוא בהירותו, מממשת בי את געגועיך.

 

הלוואי והיית ערה עכשיו כדי לראות אותנו בערוגה של נרקיסים זהובים. אני חושב שמחצתי אחד תחת גבי. לא נורא, העיקר שהם עלו. בשנה הבאה, אחרי שתלדי, גם הם יכפילו את הפקעות והעולם שלנו יהיה יפה אף יותר. את איילת השחר שלכדתי, אשמור עבורך בתוך כף ידי.

 

 

כאן

לפני 8 שנים. 2 בדצמבר 2015 בשעה 5:50

.

היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.

 

"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה, "אתה אוהב אותה?"

 

אני מוצץ את שפתי, טעם של דם, מתכתי ומתקתק, ממלא את פי. "אני אוהב את מה שאני מדמיין", לא אומר כי הלשון מתגלגלת פנימה לתוך הגרון ומתחככת בחיך ובדפנות הלחיים. כי נגמרות לי המילים כשאנחנו עושים אהבה דרכן, כי מגע ידה בירכי והלפיתה הנכונה שלה באשכיי דרך עיניים עצומות, מחזירים אותי ליום הראשון בו פגשתי בנערה ערביה במועדון. ליום בו ניגשה אלי, אמיצה ובטוחה בעצמה, והודיעה לי שלמרות שאני שבור ולעולם לא אשוב לאהוב, לנצח אוהב רק אותה.

 

אני מסיר את כיסוי העיניים, כשהיא נסוגה בשנית ומספרת לי על התחתונים החדשים, לא כדי לחדור אותה ולדעת אותה במובן התנ"כי, ולא כדי לתפוס בעלות עליה ועל המילים. אלא כדי לטבול את עיניי בגעגוע שהיא. וכמו בלילה ההוא על הגג, כשנפגשנו לראשונה, אני אומר לה שהתגעגעתי אליה כל חיי, מיום היוולדי ולמפרע, עד יום מותי.

 

אל תפסיקי לגעת בי, אנג'לינה, אל תניחי לי ליפול אפיים כשאני מתרוצץ בין דלתות סגורות ואטומות של גורלי. כשאני משתתק לאורך ימים ומחפש את הגבולות החדשים של המרחב, לתוכו אני נוחת. חיינו משתנים, אנג'לינה, בגללי, אבל הם נשארים יציבים בגללך, הודות לאמונה שלך בי. אני מעריץ אותך על היכולת שלך להישאר שלי גם כשאני נוטש את עצמי.

 

חשכה לחה משחילה את טלפיה בפתחים שהותרנו בתריס החשמלי, לצלילי הגשם המכה במחוגי הזמן; האור הולך ונקלש ועמו אוזלות השעות המעטות שהופרשו לחיי האישיים. אני מתרומם על רגליי, נעמד מולה ועוקב אחריה נמסה מטה, לאורכי, ומתאספת למרגלותיי בשלולית גמישה ורוחשת של דמעות. דמעות של אושר מציפות את עיניי, כשאני מסובב אליה את גבי, ואחרי שנועל את מגפיי ומונע ממנה לעזור לי, מבקש ממנה לגעת בי עוד פעם אחת אחרונה. בלב. 

 

הייתי מבקש ממנה לגעת במקום אחר, לולי ידעתי שאחזור, כי הפעם יש לי לאן. 

 

כאן

לפני 8 שנים. 10 בנובמבר 2015 בשעה 4:26

כאן

לפני 8 שנים. 2 בנובמבר 2015 בשעה 5:07

 

היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת:

 

"תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל לילה טלאים טלאים."

 

"אין לי מילים," משיב, אוחז בידה וטובל את אצבעותיה בפי. "איני יודע מה קורה איתי. אני יודע מה קורע אותי. טלאים טלאים."

 

"תוגת לבי את בינתי טורפת," משתיק בתוכי, "כל פיגוע מהדהד עמוק בחזי. המזוודות ארוזות, אני בדרך הביתה, אני והטלאים."

 

השמש השוקעת מעבר לאופק, צובעת באדום את צדו התחתון של ענן ארוך וגלי שמרחף במערב מעל צמרות העצים והבתים. משהו נשבר בי, משהו בוכה. משהו קודח בי את החור הבוער. משהו מתפוצץ ומפזר אותי לכל עבר טלאים, כן, טלאים.

 

אני חודר אותה לא מתוך אהבה, אלא מתוך תאווה שהתנחשלה בי, כבדה וגועשת - תאווה שכמוה כזעם, ואולי מקור אחד לשניהם. היא נאנחת ומודדת באצבעותיה את העור הנמתח על גבי, מתעלמת מזעקה של כאב שמחליפה את האהבה כשאני גומר, ותופרת אותי תפר אחר תפר, להיות לה סדוק, אבל שלם.

 

כי היא "תינוקי, אני מבינה." ואני "אנג'ל, אני מצטער."

כי לולא היא, לא הייתי מרשה לעצמי להיקרע לטלאים, והיא לא הייתה יודעת שהיא מסוגלת לתפור חיילים מטולאים, לולא אני.

 

טלאים טלאים

 

לפני 8 שנים. 13 באוקטובר 2015 בשעה 0:11

פרפר

 

טיפת הדם שזלגה מפרק ידה, נספגה בכרית. כמעט מיד. כמעט ברגע שהתנפצה על הציפה.
ידעתי שנלחצתי כי עיניה עצרו בעיניי ולמרות שפיה היה חסום, סלחו.

סלחו לא על כך שכשזיינתי אותה קרעתי את עורה, אלא על כך שנבהלתי, על כך שלא האמנתי שתוכל לתת לי גם אותה.

לפני שבוע אמרה לי "אני אתה".

בלילה ההוא, מביט בכפות ידיי ובדם שנקרש בקמטים, הייתי לגמרי דפוק, לא הרגשתי דבר פרט לשמחה על כי בערוגה שלנו דווקא כן צמחו כלניות, ועליה שפרשה את כנפיה בתוכי כמו פרפר.