מחבק אותה אלי. היא מחדירה את אצבעותיה לפי. אני מוצץ אותן. היא נאנחת. יש בה משהו מתוק ומתמסר כשפניה שקועות בשקע של צווארי. ועוד יותר כשאני מחליק אותה מטה וחודר אליה בבת אחת.
היא צועקת, טורפת את האוויר בידיה עד שמוצאת להן אחיזה בחזי, נתמכת בי ונאנחת. היא נעה אתי עכשיו. אנחותיה משתלבות בשלי. אצבעותיה מתפזרות, פעם לופתות את זרועותיי, פעם את חזי. יש בה משהו פראי שמסרב להתמסר. נעים לי כשהיא מנסה לשרוט אותי ולמרות שמעולם לא הגבלתי, מבקשת רשות לגמור.
אנחנו גומרים יחד. היא מכנה אותי "מאסטר", בין אנחה לאנחה. מתנשמת בכבדות. שואלת אותי אם טוב לי ואם אני מאושר. מלטפת את ראשי ואת פניי. שוב מבקשת רשות, הפעם לקום, וניגשת למקלחת.
יש בה משהו שאני לא מסוגל להסביר בריח של תותים וניחוח של דשא טרי שנקצר. אני מתפלש בה, נרדם בתוכה ושוכח.
היא מושחת אותי בשמנים שהכינה ומנקה את גופי.
"טוב לך, תינוקי?" שואלת ומעבירה את המטלית על חלציי.
טוב לי, אנג'ל, כמעט כואב, כי עכשיו עומד לי בלב.
בסוסעץ של יורם קניוק, אינו מתחתן עם אהובתו כדי לאפשר לעצמו להציע לה נישואין בכל בוקר מחדש. אנחנו לא יכולנו להתחתן כי היא ערביה ואני יהודי. גם אני מציע לה בכל בוקר מחדש ולפעמים משפשף את העיניים כשהיא מסכימה.
