"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי.
"ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את ידי על ראשה, אוחז בקווצה אחת משיערה ונושם אותה, "נוכל לעשות כל מה שתרצי."
היא מחייכת.
"בא לך להיות יותר ספציפית כדי שאדע למה הסכמתי עכשיו?" אני מתקן את עצמי כי אמא שלי לימדה אותי שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
היא שותקת וקוברת את פניה עמוק יותר בירכיי. אני מזהה בגופה תנודות של צחוק עצור ומבין שנפלתי בפח.
"טוב," נכנע, "לא אחזור בי, אבל לפחות תכיני אותי כדי שאדע למה לצפות."
"אני רוצה לשגע אותך יותר, כי מגיע לך, תינוקי," לוחשת.
"אני יודע שמגיע לי," נאנח, "לכולנו מגיעים החיים בהם בחרנו ומי שאנחנו. העולם לא יותר מהד שחוזר אל מי שאנחנו באמת."
היא מניפה את ידה, לופתת את שערות חזי ומכרבלת את אצבעותיה בתוכן. המגע שלה מעביר בי זרם חשמל. אני נותן מבט אחרון במצגת עליה עבדתי בשבוע האחרון ומתמכר להיותי מכור.
ידה מתחפרת בצלעותיי, ציפורניה חודרות ומרפות, ושוב חודרות כדי לגלוש אל מותניי ולהשאיר אחריהן חמישה שבילים לוהטים של ספק הנאה, ספק כאב. אני מכיר אותה ולכן יודע מתי להתרומם מעל מושב הכיסא כדי שתוכל להשיל ממני את מכנסיי. אני לכוד בה, אני יודע שאני לכוד בה לפי העולם שמסתובב סביבי, לפי הפינות המתעגלות של החדר, לפי הכתמים הכהים שכובשים את הבהירים מול מבטי. לפי חלקיקי האור שמתככבים ומשתחלים תחת ריסי עיניי המסרבות להסגר וממאנות להיפקח.
"אני רוצה לשגע אותך ככה, אבל יותר," מסבירה ונושכת את שפתי התחתונה עד זוב דם, מוהלת את דמי ברוקה ויורקת את התמהיל לתוך פי.
ככה אבל יותר. אני חוזר אחריה. ככה אבל יותר. שומע את טריקת עפעפיי מעל עיניי. ומתמכר.
כן, ככה אבל יותר...
http://favim.com/orig/201107/30/bampw-couple-france-love-paris-Favim.com-117486.jpg