פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.
חלומותיי רכים ועטופים במוך חלבי, בניחוח של חלב אם, בריח מהביל של אדמה רווית גשמים; קצת של שקדים, קצת של סוכר, קצת של עתיד. יש בהם אותי ואת פניי הזקנים המכילים שבריריות של נייר יבש ועתיק, ויש בהם אותה, הטריה, שקוראת בשמי.
אליפל, תתעורר, אמרה בשקט ואחר כך כמעט בצעקה כדי לגבור על זעפה הקולני של הסופה. אליפל תתעורר. תתעורר אליפל. אתה בבית, תינוקי, תפקח את עיניך, אני כאן.
היא מובילה אותי אל הבית, רוחצת את רגליי, כורעת על ברכיה ומנגבת אותן. אצבע אחר אצבע, בוהן אחר בוהן וביניהן. בשקידה שקטה, עד הטיפה האחרונה. אני מודה לה כדי להעיר אותה מחלומה, ומניף אותה על ידיי. היא כורכת את חלומה בחלומי. לשניהם ניחוח של שאון הגשם, של גלים המתנפצים על חצצי החול, של בוקר שותת גשמים, של מילים הנספגות בפיכוי שקט, ברווח המגועגע עד אין מקום שבין שנינו.
מצמיד את שפתיי אל שפתיה, מפשק את שלי כדי לבלוע את שלה. מוצץ אותן ולוגם את טעמה. מזדקף ומתקשה וכשנוגעת בלשונה בלשוני ומסלסלת אותה בין דפנות פי, נאנק אל תוך גרונה וגומר.
אל תתעורר, אליפל. אל.