החבר שלי, מוטי, מהמילואים, מת על מועדונים. כל יום חמישי הוא מגיע אליי כשחופן של קוצים תקוע לו בתחת. שנייה לא עומד במקום. מתרגש לקראת הערב. אפילו בחורף הגופייה הצמודה שלו רטובה מזיעה והפרצוף שלו אדום. "יום חמישי הגיע" הוא צועק כבר מלמטה, "אתה מוכן?". איזה מוכן איזה נעליים. עוד יש אור בחוץ והוא כבר נעל את נעלי העור המבריקות שלו. אז אני הולך לישון לפני היציאה והוא מתיישב מול ערוץ הפלייבוי. אחרי שאני נח אני נכנס למקלחת. ואיך שאני פותח את המים הוא כבר מאחורי הדלת. אפילו להסתבן הוא לא נותן. "תעוף מכאן" אני צורח לו, "אתה שובר לי את הריכוז". "למה? מה אתה עושה שם?" הוא שואל אותי, כאילו אין לו מושג מה עושה גבר עם תרנגולת וסבון במקלחת. דפוק.
אתמול איך שהתקרבנו למועדון, מוטי כבר ניפח את השרירים שלו. אמרתי לו שאם החולצה שלו תתפוצץ לו על החזה, אני לא מתכוון לתפור לו אותה אחר כך. אבל הוא בשלו: "אני מותח את התפרים כדי שיהיה לה יותר נוח להפשיט אותי." לה? למי? כל ערב הוא מתכונן לקראתה. כמה חולצות כבר הרס האהבל ועדיין מקווה. "לא נורא, יוסי מהבוטיק מוכר לי אותן שלוש בחמישים" הוא אמר והסתכל מהחלון על הכוסיות שהתקהלו בכניסה. "אני מקווה שגם מכנסיים הוא מוכר לך בהנחה," הערתי לו כשהרוכסן של הג'ינס שלו התחיל לשרוט לי את השמשה הקדמית. אבל עד שחמקנו בין כל חריצי התחת והשדיים והרגליים הארוכות והגענו לקופה גם אני הרגשתי קושי מסויים להכניס את היד לכיס. בכל פעם שמוטי ואני הולכים למועדון, אני שוכח להשאיר את התרנגולת בבית.
בזמן שהסברתי לשומר האינטליגנטי בכניסה שאת מה שאני מחזיק במכנסיים אני לא יכול להשאיר מחוץ למועדון, מוטי כבר נכנס. מצאתי אותו על הבר, בין שתי עלמות חן צבעוניות שיותר לא לבשו ממה שלבשו דבר מה לגופן. הוא ניסה לצעוק לי את השמות, ואני עשיתי את עצמי כאילו אכפת לי. אבל בינינו, מי יכול להתרכז במלל כשהעולם מתחיל בחריץ של תחת ומסתיים בזה של השדיים. הסתכלתי עליו במבט מלא הערכה. מהירות התפיסה שלו מדהימה אותי כל פעם מחדש. ניסיתי לרמוז לו בזווית העין שיזרוק עצם אבל הוא לפת את שתיהן בידיו ועשה את עצמו שקוע בשיחה. מכיוון שהבנתי שממוטי לא ייצא לי כלום ואחרי שרוקנתי את השוט השלישי לתוך הגרון, החלטתי לעשות סיבוב.
אם אטען שהיא ניסתה לשים לי רגל זה יישמע לא אבירי בעליל. אבל בחיי שכמעט מעדתי כאשר על המשבצת המוארת הופיע זוג רגליים. הן הסתיימו בעקבים גבוהים ודקים, הקרסול היה מלופף ברצועות, הברכיים הבריקו והירכיים היו לחוצות זו לזו. בחיפושיי אחרי נקודת ההתחלה התכופפתי מטה. הרגליים נפשקו מעט. מנבא את הנפילה מראש, הושטתי את ידיי קדימה. כשהפרצוף שלי נגע בחצאית שלה והידיים שלי הגבילו אותה משני צידיה, נזכר בשומר האינטלקטואל, כבר ראיתי את עצמי עף מבין דלתות המועדון, ישירות אל המדרכה. אפילו הספקתי לרחם על מוטי שיישאר לבדו. "אני מצטער" אמרתי לבעלת הרגליים והרמתי את פניי. מילימטרים ספורים הפרידו את האף שלי מחריץ שדיה. "יהיה לנו נוח יותר לדבר אם תשב." ציינה. מה שנכון, נכון. אבל לך תשב על ספה נמוכה ושקועה כשבתוך כיסי מכנסיך תחובה לא תרנגולת אחת, אלא לול שלם. התרוממתי על רגליי ונעמדתי לידה. "בואי נרקוד," הצעתי, וכשקמה, הצטערתי על הרעיון. היא הייתה נמוכה ממני ומלמעלה המחשוף של חולצתה נראה כה עמוק עד שבקושי כיסה על פטמותיה. לול? רפת! עכשיו הספה נראתה כרע במיעוטו. התיישבתי במהירות, ומשכתי אותה אלי. "מה יש לך בכיסים?" שאלה תוך שהיא מניעה את התחת שלה על ירכיי ומתמקמת. "מחזיק מפתחות." מוטי ושתי עלמות החן שלו עברו בינינו לבין הרחבה. חיבקתי את בעלת הרגליים הארוכות והבלטתי את שריריי ידיי בגאווה. "קוראים לי מרינה," לחשה אל תוך אוזני. מוטי התיישב לידנו. הבנות המשיכו הלאה, לרחבת הריקודים. ראיתי שמרינה בודקת גם את מחזיק המפתחות שלו ולכן, מזדרז לכבוש את תשומת לבה, הצעתי לה להצטרף אלי החוצה, כדי לבדוק את הרכב ואולי לפרוש למקום פחות רועש. כשהתקדמנו אל היציאה, אני ראשון והיא אחרי, ידה לחוצה בכף ידי, ציינתי את מלאותה של שלפוחית השתן שלי. "תחכי לי כאן." אמרתי, "אני מיד חוזר". "אלך אתך, גם אני צריכה."
מיד הבנתי שגם היא צריכה. ששירותי הגברים ושירותי הנשים אלו אותם השירותים, הבנתי כשנכנסה אחרי. אבל רק כשהורידה את מכסה האסלה והתיישבה עליו, הבנתי שלא בפיפי עסקינן. אני עוד ניסיתי לתאר לה את האוטו היפה והחדש שקניתי (שמחזיק המפתחות אליו קטן מרגע לרגע, בד בבד עם שלפוחית השתן שלחצה). אבל כמה מילים כבר יכולתי לאסוף כשמרינה ארוכת הרגליים התחילה לפתוח לי את החגורה. "אני חייב להשתין," הודיתי באשמה. היא קמה מהאסלה והרימה את המכסה. ידיה דיגדגו אותי מתחת לחולצה בזמן שהשלפוחית המתרוקנת בקילוח איתן הקלה עוד ועוד על הזיקפה. ניערתי את הטיפה האחרונה, החזרתי את האסלה למצבה הנוח והושבתי את מרינה מעליה, כשברכיה על המכסה וידיה על הקיר שלפניי. הרמתי את החצאית שלה ובאותו רגע הבנתי שאני מאוהב. "עם תחת כמו שלך את צריכה להסתובב ערומה," אמרתי ופתחתי את שני הפלחים המוצקים באצבעותיי. כיוונתי אותה לגובה הרצוי ותקעתי לה את מחזיק המפתחות לפני שיהיה מאוחר מדי. בהתחלה ככה, בעמידה, כשהיא על האסלה. אחר כך הרמתי אותה משם והצמדתי לקיר, אחר כך לקיר הנגדי. אחר כך אל הדלת. מרינה התרשמה מביצועיי והריעה בכל חדירה. ואז נשענתי על הדלת ו.....
והפעלתי את כל כוחותיי בקונטרה האחרונה וכשאני מתרוקן לתוכה הקשבתי לחריקות משונות שליוו את אנקותיה אסירות התודה. "אני חייב לשמן את הכלים", חשבתי רגע לפני המעוף המפתיע. בהתחלה שמתי לב שאני שוכב על גבי ושמרינה ארוכת הרגליים כבר סידרה את חצאיתה. אחר כך ראיתי את התקרה ורק אחר כך את ידית הדלת שנתקעה (למזלי) בחגורת מכנסיי ואת פניו של השומר. התיישבתי. מולי, על האסלה השכנה, ישב זוג ערום ומצמץ בעיניו. "נעים מאוד וסליחה" פלטתי לכיוונם. "זה בסדר,שום דבר לא קרה," אמר הבחור בחשש מה. קמתי וסידרתי את מכנסיי. "רגע רגע," אמר השומר. "אתה לא הולך לאף מקום עד שלא תעזור לי להרכיב את הכל חזרה." רציתי להעיר על הכנסת האורחים הלקויה אבל חזרתי בי, ואוחז בתאי השירותים שניצבו במאונך לקרקע, העמדתי אותם על מקומם. רגע לפני שחיברנו אותם אל התא הסגור שנותר שלם, ביקשתי שוב סליחה מהזוג שהצטמצם על האסלה. דלת התא, בתוכו היינו מרינה ואני, נותרה נעולה. שלפתי את מחזיק המפתחות מהכיס וסובבתי את המנעול. היא נפתחה.
שטפתי את הידיים בכיור. "יש לכם בעיה," אמרתי לשומר שעמד לידי ונקשתי על מתקן לניירות לניגוב ידיים, "נגמר הנייר". "תגיד תודה שלא היה כאן אף אחד," אמר השומר בחומרה ואחרי שליווה אותי החוצה הוסיף: "שאני לא אראה אותך בסביבה, כי אני נשבע לך שלא תצא מכאן חיי!".
מוטי ושתי החברות שלו עמדו ליד הרכב. ידו האחת הייתה מתחת לחצאיתה של השחורדינית והשנייה פשפשה בתוך חולצתה של חברתה. אני לא יודע מה הוא איבד שם. בחיי, לבחור הזה פשוט אין מזל.
לפני 16 שנים. 14 ביוני 2007 בשעה 19:34
