S.A.D

נפגשתי הערב עם חברה בפאב שבו אח שלה עובד.

ישבנו על הבר והערב התחיל סבבה.

הברמנים היו די נחמדים בהתחלה.

אני הסתפקתי רק במשקה אחד וזמן קצר אחרי

שסיימתי הרגשתי שהם די מתעלמים ממני.

הם מידי פעם שאלו אותה אם הכל בסדר ואני 

לא קיבלתי שום יחס.. הייתי אוויר, בקושי הסתכלו עליי.

זה גרם לי לתהות מה הסיבה לכך..

יכול להיות שזה בגלל שאח שלה עובד שם והם

הרגישו צורך להתחנף אבל יכול להיות גם שזה בגלל

שהם הבינו שחוץ ממשקה אחד לא יצא להם ממני כלום.

זה לא ממש משנה מה הייתה הסיבה.

בשורה תחתונה זה היה די מעליב.

כל פעם מחדש אני נדהמת לגלות עד כמה אנשים

יכולים להיות מגעילים.

עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שרצתי.

היום החלטתי שאני חוזרת לזה בשביל עצמי

ובשביל הכלב שלי.

אני מרגישה די מנוונת והוא ממש שד טזמני

שלא נותן לי מנוח אז החלטתי לצרף אותו

לריצה כדי להתיש אותו.

אחרי כמעט חצי שעה של ריצה החום הכניע

אותי והכלב שלי גם כן לא עזר.

בסופו של דבר הצלחתי להתיש אותו אבל זה

לא החזיק הרבה זמן. 

מהר מאוד התהפכו היוצרות והוא התיש לי את

הצורה.

ממש מכה..

מה שכן, הריצה לגמרי הייתה שווה את זה

למרות הקושי והעצבים שהוא הביא לי :)

החברה שבה אני עובדת אימצה את הרעיון

של הקפסולות והיום חזרתי לעבוד מהמשרד

אחרי שבוע של עבודה מהבית..

התרוממות רוח של ממש.

אין ספק שיש לא מעט יתרונות בלעבוד

מהבית אבל זה מאוד קשה להיות הרבה

זמן רק עם קירות, מחשב וכלב.

זה הרגיש מדהים לראות פרצופים,

במיוחד של האנשים שעובדים איתי.

בזכות הקורונה למדתי כמה אני אוהבת

ומעריכה אותם.

...

היא:

Are you single or have u met someone

אני:

Not at the moment. I was in a complicated relationship with someone in the past 3 years on and off but it ended

היא:

With a man or woman

אני:

 You might think I’m crazy but it was with a couple

היא:

Oh definitely complicated

אני:

Yes.. I should have known it won’t end well

היא:

Yep

אני:

But as crazy as it sounds, I really loved them and still do. They left me heartbroken

היא:

That sucks

אני:

Yep

...

היא הבנאדם האחרון שציפיתי לשמוע ממנו..

החיים מלאי הפתעות.

הניק שלי קיבל משמעות חדשה...

הייתי משוייכת לשני שולטים מדהימים, אנשים באמת טובים.

עכשיו כבר לא וזה שובר לי את הלב.

הבכי בא והולך אבל הכאב כל הזמן שם.

ידעתי שסופו של הקשר הזה להיגמר כי אני כן רוצה זוגיות

"נורמלית" וילדים אבל לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים ממקום

כל כך שלילי.

הם נכנסו לי עמוק ללב, היו כל כך מעורבים בחיים שלי וכל כך שם

בשבילי וזהו, הם החליטו לחתוך..

עכשיו הכל נגמר ואני פשוט נשרפת מבפנים.

זאת כבר הפרידה השלישית שלנו אבל הפעם זה באמת מרגיש

סופי ואני ממש מתקשה לשאת את זה.

הם אמרו לא מעט פעמים שנכנסתי להם ללב ושהם אוהבים

אותי ואני מאמינה להם אבל לא יכולה להימנע מלחשוב שהם פשוט

לא אוהבים אותי מספיק בשביל להמשיך.

כן, איכזבתי אותם לא מעט פעמים ולא עמדתי בציפיות שלהם אבל איפה

אני בתוך זה? אני לא באמת נהנית או רוצה להיכשל, אף אחד לא.

אני מתארת לעצמי שהם ימשיכו עם החיים שלהם ויעברו לנשלטת הבאה

ואני נשארת לבד ועם תחושת ריקנות.. 

לא נשאר לי כלום, אני לא רוצה כלום.. רק אותם.

היום היה יום נוראי עם סוף מתוק

ועכשיו פוחדת לחזור לישון

רק כדי לקום לעוד יום נוראי

שככל הנראה גם ישאר כך..

זה כל כך אבסורד שאני אמורה לצום ולהתענות השבוע..

אני מתענה ומתייסרת כבר שנים ואף אחד למעלה לא רואה לנכון

לגאול אותי מיסוריי ולהמטיר עליי קצת טוב לשם שינוי.

לא רואה יציאה מהמנהרה החשוכה הזאת..

לפעמים אני מוכנה להישבע שמישהו שם למעלה

מתעקש לחרב את מעט שמחת החיים שנותרה בי

ואני באמת מתקשה להבין למה..

אני לא פוגעת באף אחד (לפחות לא מתוך כוונה), חיה את חיי,

שואלת לשלומם של אנשים ומשתדלת להיות מחוייכת עד כמה שניתן

וזה לא קל בכלל ובכל זאת, אנשים לא מסוגלים להביט פנימה.

כבר פעם שניה...

פעם שניה שאני נכשלת בלימודים

והולכת לשלם הפעם מחיר לא

קטן..

זה כל כך הולך לכאוב בכיס אבל

אולי זה מה שנדרש כדי להתעורר?

אולי זה מה שידביק את הטוסיק

לכסא או שמא סטירה מעוררת?

Third time's a charm...

ימים יגידו :/

הכל התחיל לפני 4 חודשים ביום ההולדת שלי..

אקדים ואומר שיש לי וותק של קצת יותר משנה במקום העבודה שלי.

בכל אופן, כשעוד הייתי חדשה בעבודה נשאלתי פעמיים אם אני

רוצה להשתתף בקניית מתנה עבור 2 קולגות והסכמתי, למרות שבקושי

הכרתי אותן.. בכל זאת עבדנו באותו חלל עבודה.

לפני 4 חודשים, כמה ימים לפני יום ההולדת שלי, דאגו להזכיר לי

שיום ההולדת שלי קרב ובא (וכל זה במעין התרגשות כי זה יום

הולדת 30) ושכמובן לא אשכח עוגה.

בקיצור, ביום ההולדת שלי הגעתי עם עוגה והכל היה נחמד ולבסוף

חזרתי הבייתה בידיים ריקות - אף אחת לא חשבה לקנות לי מתנה!!

עכשיו, באמת לא מזיזה לי המתנה אבל באמת??

אף אחת לא חשבה על לקנות??

אני עד כדי כך חסרת חשיבות??

בסוף די הדחקתי את זה והמשכתי הלאה אבל אתמול הכל צף שוב

כשחברה לעבודה שלחה מייל שבו היא אומרת שהיא אוספת כסף למתנה

עבור מישהי ואותה בעלת שמחה היא מישהי שכבר השתתפתי בקניית

מתנה עבורה קצת אחרי שהתחלתי לעבוד שם.

בכל אופן, זה אולי ישמע קטנוני, אבל ממש התעצבנתי והחלטתי שאני

לא מגיבה למייל ועל ידי כך אני בעצם מבהירה שאין בכוונתי להשתתף

בקניית המתנה אבל כמה שעות לאחר מכן פתאום אותה אחת ששלחה

את המייל לא הסתפקה במייל, דחקה אותי לקיר ושאלה אותי ככה

פתאום אם אני מעוניינת להשתתף ולא הייתי מסוגלת לומר "לא" (כי אני

טיפשה וגם כי אני לא מסוגלת לפגוע) אז בשביל להתחמק אמרתי שאין

עליי כסף ובמקום שהיא תניח לי היא הוסיפה ואמרה שמישהי יכולה לשלם עליי

ואז מקסימום אחזיר לה בשבוע הבא.. בשלב הזה לא היה לי שום מוצא אז

אמרתי לה שאשתתף אבל בתוך תוכי זעמתי על כל הבנות ויותר מכל על עצמי!

הרגשתי כל כך פגועה, מושפלת וחסרת חשיבות אתמול ואני עד עכשיו לא מסוגלת

להתנער מהתחושות האלו....

מה גם שאני ממש לא יודעת מה לעשות עם כל עניין המתנה..

לא יודעת איך לצאת מזה... אם בכלל אפשר...

האם לצאת מגעילה ולומר שאני לא משתתפת??

האם להתעלות על עצמי וכן להשתתף??

מה אתם הייתם עושים??

זה מטריף אותי,

שוב אתה מרשה לעצמך!!

מי אתה לעזאזל שתקרא לי אהבת חייך?!

ואני, אני שוב קופאת במקום,

מריצה בראש את כל מה שכל כך בא לי לומר לך ולא מעזה..

לא ברור לי מה בדיוק משתק אותי וזה מוציא אותי מדעתי!

היום מצאתי בי תכונה חדשה:

ק-נ-א-ה

הרבה פעמים שאלו אותי אם אני כזאת ותמיד טענתי שלא.

אני לא סובלת את התכונה הזאת וקשה לי להודות בזה אבל

היום זה הכה בי..

אני קנאית חסרת תקנה