אתמול נפגשתי עם אריה.
חכם, וותיק, מנוסה.
שמעתי עליו לא מעט בשנים שאני בכלוב
מהגברים האלה שפיצחו את גנום הנשלטת ומשאירים מאחוריהם שובל של לבבות שבורים
קבענו באיזו פינה חשוכה בקפה תל אביבי. כשנכנסתי חסרת נשימה, באיחור, הוא כבר ישב ליד שולחן בר גבוה, נגס בהמבורגר גדול ושתה בירה בכוס גבוהה וצרה.
הוא לא התרגש ממני.
אריה אדיש כזה. הכל הוא כבר ראה ושמע. אז הנה, עוד אחת.
מה, את ילדה..? הוא שאל למראה חצאית הקפלים האדומה הקצרה שבחרתי בקפידה. חייכתי ולא עניתי כי ידעתי שאני נראית טוב. זאת לא הבעיה שלי. אבל הייתי במתח.
הוא היה חברותי ודיבר, וסיפר.
לא שמר על דיסטאנס. נגע בי מדי פעם.
מגע חזק וחם. לקח לי את היד אליו ולחץ אותה ארוכות. נתן הוראות. אריה שולט. תעמדי כאן, לידי. לכי לקרוא למלצרית. צייתתי מיד. אני נשלטת. יודעת את מקומי. לא היסס לאנוס את השפתיים שלי בנשיקה תובענית. לשלוח יד ארוכה ולחקור את השדיים שלי.
אנשי הלפטופ מסביב נעצו בי מבטים יוקדים. אחד מהם אפילו נראה כאילו הוא כועס, או מאשים אותי באיזו עוולה, או שחוללתי איזה אסון טבע גלובלי והכל, הכל בגללי. או שהוא סתם קינא, לא יודעת, אבל המבט שלו נצרב לי בפנים.
שוחחנו ארוכות. הוא איש חכם עם תובנות ריאליות על החיים.
זה לא עלה בקנה אחד עם המנהג שלי להדחיק את מה שקשה. אני חולמת בהקיץ ואופטימית נצחית ומעדיפה לא להיכנס לרזולוציה גבוהה שעלולה להכאיב. להשאיר את הדברים מעורפלים כמו נוף מעושן במרחק זה יותר קל.
בתום השעה שהקצבנו מראש לפגישה הוא הוביל, יותר נכון דחק אותי לשירותים הקטנים שבפינה. היתה שם בחורה צעירה ויפה שרחצה ידיים. זה לא הפריע לו לדחוף אותי לתוך תא השרותים הזערורי ולהיכנס אחרי. מן הסתם הוא רצה לבדוק את הסחורה. טיפות שתן נצצו על מושב האסלה הלבן ופחדתי שיטנפו אותי. ברגעים כאלה הפולניה יוצאת ומשתלטת ואני חושבת רק על זוטות כאלה. הוא צבט לי פטמה בכוח מצמית ופלטתי צווחה. בטח הבחורה בחוץ שמעה. אחכ הוא חתר מתחת לחצאית ודחף לי אצבע, עמוק, ואמר לי תפתחי. תבליטי את הישבן לאחור ותפתחי תכוס שלך. את האצבע מהכוס הוא דחף לי לפה ומצצתי אותה.
אחכ הוא יצא ואני הסתדרתי ורחצתי ידיים וכשיצאתי הוא כבר לא היה שם. חשבתי שהוא הלך. ירדתי למטה מבלי להביט בבחורי הלפטופ אבל הרגשתי את המבטים שלהם חורכים לי את הגב. כשיצאתי החוצה אל הרחוב ראיתי אותו, גבוה, והוא התחיל לפסוע לצידי. המכונית שלו בצד השני אבל הוא ילווה אותי קצת. אחרי כמה מטרים הוא דחף אותי לסימטה חשוכה. פחדתי שיראו אותנו. אבל לא התנגדתי. אני לא מהמתנגדות. הוא אכל לי שוב את השפתיים ואמר משועשע עכשיו שוב תצטרכי לחדש את השפתון, בפעם השלישית היום.
אחר כך, כבר בבית, הייתי מאד ערנית. כמו חיה קטנה באזור מסוכן. לא הצלחתי להירדם. חשבתי הרבה על כל מיני דברים שהוא אמר. הוא שלח לי מייל ובו מילה אחת: מייל. אז כתבתי לו על זה. שהוא אמר דברים שהכריחו אותי להסתכל על המציאות חזיתית, בתקריב, וזה טלטל אותי. הוא לא ענה על זה, אולי כי הוא כבר בחר מסלול ויעד והמריא, בדרך לנתץ עוד לב אחד, את הלב שלי.
