עוד כשדיברנו בטלפון, הבנתי שאנחנו לא באותו מקום.
אתה בעמדה בכירה כול כך, מפורסם בחוגים שלך, טס בעולם על בסיס חודשי, עם עדת מעריצים ששותים את דבריך, כדברי אלוהים חיים.
לא רציתי, כבר אז הבנתי שזה לא זה.
אבל הכימיה היתה מיידית.
כשנכנסתי לאוטו שלך, אפילו אני שמבינה במכוניות כמו חמור במרק פירות, הבנתי שהאוטו זה זעקה אילמת לתשומת לב, והרבה מזה.
בביסטרו הקטן והאינטימי שבחרתי בקפידה, לא הפסקת לפרלטט עם המלצרית. נתתי לך לקבל ממנה את כול תשומת הלב שאתה זקוק לה כול כך, ולהיות במרכז בתמונה. בתור אחת שלמדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, הבנתי ושחררתי.
לא הפסקת להתפאר בכיבושיך, בחבריך המפורסמים, בסופי השבוע ההוללים שלכם, בבגדי המעצבים שלך,זרקת לחלל האוויר שמות של יינות ושנות בציר טובות יותר ופחות.
ואילו אני?
אני חשבתי על הורי, שעבדו כמו חמורים כדי לתחזק משפחה של שישה נפשות. על ערבים שאני יודעת שהורי הלכו לישון רעבים כי לא היה מספיק אוכל להאכיל את כולנו.
על אימי וסבי זכרונם לברכה, שהיו מנקים חדרי מדרגות בבתי מגורים משותפים, על מנת להגדיל את תקציב המשפחה שהיה מדולל גם כך.
על אבי שיבדל לחיים טובים ובריאים, שלימד אותי איזה אושר זה לתת לצדקה, לא מבחינת המקבל אלא לנותן.
עוד באותו ערב פנית אלי ואמרת שאתה מעוניין.
אני לא. אוותר.
למחרת כשנכנסתי לאוטו החמוד והקטן שלי, עלתה לי שוב אימי באוב, ודבריה כי " עושר לא קונה אושר" הדהדו באוזני.
אתה הוא ההוכחה הנצחת לכך.
***סגור לתגובות***
