בגילי המופלג כבר חוויתי פרידה או שניים, תמיד זה קשה, תמיד זה סוחט רגשית. תמיד יש טריגרים.
ואני, אני גרועה בפרידות בעיקר כשהרגש חי ובועט והתחושה שהקרקע נשמטת לי מתחת רגלים מוציאה ממני התנהגויות שאפילו לי לפעמים בא להכניס סתירה לעצמי.
כשנכנסתי לבדסמ, הדום הראשון שלי לימד אותי שאפשר להיפרד ולהישאר חברים, הוכחה 17 שנה אחרי ועדיין חברים, נפגשים, סשן מדי פעם וגם אם יש ניתוק או כעס מדברים. והרגשות אליו הפכו מרומנטים לחברות טובה.
חשבתי שנפרדנו בטוב, קצת עצב ( טוב הרבה על מי אני עובדת ) אבל השלמה שמשהו באמת לא עובד ורגע צריך לנשום. לקחתי את הזמן הוא נתן לי והכיל, אבל במעשה תמים הוא פגע לא במכוון אני בטוחה, אבל פגע.
ומרגע זה יצא ממני השד אותו שד שאני עובדת עליו כל כך קשה, אמוציות, רגשות, הודעות פסיכיות ללא שליטה, וכולם מדברים מסביבי וממצב שרציתי לשמור לעצמי, זורמים אלי טלפונים, הודעות ואמירות, קשה לסנן כל כך הרבה מידע, והכעס מתגבר והפגיעה כבר מקבלת עוצמות.
נשאבתי פנימה לאמירות ולסיפורים שציירו לי אדם/שולט שונה ממה שהכרתי, בהתחלה עוד אמרתי אני סולחת על הכל, אם הזמן הכעס גבר על הסליחה, ורק רציתי סגירה, כי ככה לימד אותי הדום שלי.
אבל אני מי שאני, מעבדת דברים בדרך קצת שונה, כותבת, מציירת, צועקת, בוכה, עושה שטויות, מאבדת את עצמי בדרך וממשיכה לפגוע בלי לשים לב בו ובעיקר בי.
אין פרידה טובה, פרידה היא קשה אבל יש פרידה מכילה, יש השלמה, יש סגירה.
כשחווים אובדן של אדם קרוב מבינים שלכל מילה יש ערך ומשמעות ואיבדתי כל כך הרבה לאחרונה.
כשמאבדים אהוב נפרדים מהרומנטי אבל החברות יכולה להמשיך, הדאגה לאדם קיימת, הרצון לטוב קיים.
אני יודעת שאני לא נפרדת טוב. אני רוצה ללמוד אני רוצה לשנות ואני בעיקר רוצה לקחת אחריות על חלקי, לבקש סליחה, לתת חיבוק אחרון לאדם, לשולט, למאהב שהיה מאוד משמעותי בחיי.
רוצה שנישאר חברים.
היה לי דום שהכניס אותי לעולם לפני 17 שנה, והיה לי דום שהחזיר אותי לחיים
