השנה הראשונה בלי
השנה בראש השנה יהיו הרבה אנשים שהם בלי, בלי ילדים או בלי משפחה או בלי...
זה לא משנה הם פשוט בלי.
בלי משהו... 🙄
ראש השנה הרי זה חג שמח, החג שמסמן את ההתחלה, חג שלובשים בו לבן.
ואיזו התחלה זאת בלי?
ולא משנה שכל הסביבה, החברים, המכרים
מזמינים ואומרים בואי יהיה כייף יהיו מלא אנשים, תהני מהרגע, איזה כייף בלי ילדים...
ונכון שאני כאמא, (מעידה רק על עצמי) מתלוננת, מתעצבנת, מתחרפנת מהתארגנויות והריבים הבלי פוסקים.
אני כאמא שהשנה תיהיה בלי לא הייתי מחליפה כלום ולא משנה כלום.
לי לא כייף לבד!!!!
אני נהנת מהרעש והצחוק, הבכי והריב, החיבוק שמרגיע.
אני מסרבת בנימוס לכל ההזמנות ומסבירה שגם איתם בשמחת משפחתם, או במסיבה או בפליי, אני עדיין יהיה לבד וירגיש בלי....
ויחשוב מה קורה איתם? האם הם נהנים? האם הם שרים? ומה אם המשפחה שחטופה? האם הם יודעים שראש השנה? ומה אם ההורים שאצל חברים? האם הם מרגישים בחסרוננו הילדים שגדלו ועזבו ועכשיו כל אחד עם משפחתו? ומה אם המשפחה שביוון שהשנה היינו אמורים לחגוג ביחד? והשמים נסגרו והפחד והדאגה.
ומה אם?
אז אני מסרבת בנימוס ומודה לכולם על העטיפה הרחבה.
ומסבירה.
הלבד הוא לא מצב פיזי, הוא מצב של הלב, ואין לזה פתרון מיידי או בכלל.
ויש דרכים רבות ומגוונות להתמודד איתו.
לאחד עוזר חיבוק ולשני מוזיקה, ערום, סקס סוער או סשן מעניין ולאחר נשימות ו...
ואני עוד לא יודעת מה עוזר לי, כי זה השנה הראשונה שלי בלי....
אני מאחלת לכולכם, שנה טובה, שקטה ורגועה, שכולם יחזרו בשלום, שנדע להעריך את הדברים הקטנים, את החיבוק, את הריבים, את הרעש. שנדע לקבל את כולם למרות השונות.
שנדע לשים לרגע את הבדסמ, ההגדרות, הפליי, והמסיבות בצד לרגע.
ונקבל את כולם כשווים, כאחד, כבני אדם.
שנה טובה קהילה יקרה.🥰
