מאז שאני זוכרת את עצמי
זקופה, עצמאית דומיננטית.
עד הרגע.
הרגע שנכנסת לחיי,
הרגע שיחררתי שליטה
ונתתי לך לעטוף.
הרגע שבו הורדתי מגננות
הרגע שבו בחרתי בהתמסרות.
כשהכל התמוטט
לחי אחת קיבלה נשיקה
ובשניה סתירה מצלצלת.
הפסקתי להכיר את עצמי,
הפכתי לצל תחתיך.
עכשיו....
עכשיו לומדת ללכת מחדש.
גאה במי שהפכתי להיות.
בוכה וצוחקת
שוכבת ועומדת.
ומזכירה לעצמי בכל יום מחדש
שגם כשהמיטה קרה בלעדיך
זה עדיף מאשר איתך.
מזכירה לעצמי שהכל היה זיוף.
אתה לא באמת
הכרת, עטפת, שלטת.
אתה לקחת ואני איפשרתי.
אתה דרשת ואני פחדתי.
אתה ביקרת ואני קיבלתי.
עכשיו לוקחת את השליטה חזרה.
מזמנת לי טוב יותר, בטוח יותר
נכון יותר עבורי.
מה שלא יהרוג אותי
יבנה אותי.
מתפתחת מהכאב
מהמציאות האגרסיבית
מהחיכוך של הרוח על העור החשוף.
בזכותך למדתי להכיר את עצמי מחדש
בזכותך למדתי מותר ואסור
בזכותך למדתי להיות חזקה יותר
בזכותך למדתי שגם ללבד יש משמעות.
בזכותך למדתי שלטעות זה בסדר
בזכותך לומדת לאהוב מחדש את עצמי.
בלי הכאב והקושי לא הייתי לומדת
את משמעות החיים.
לא הייתי חיה בעוצמות שאני היום.
תודה שנכנסת לחי, תודה שיצאת מהם.
ותודה על כל השיעורים בדרך. ❤️
