|
|
|
יום אחד אני אצטרך להגיד לך
שאיבדת אותי,
אני אצטרך להצביע על המקום המדוייק שבו זה קרה,
אני אצטרך לספר לך.
יום אחד אני לא אוכל יותר להיות אני ולהיות אתה, אני אצטרך להתמודד עם האמת-
שאתה בדיה.
אתה שקר שהמצאתי לעצמי כדי לא להיות לבד,
יום אחד.
יום אחד כשאבין לעומק שאין אהבה בעולם הזה,
כשאבין,
אצטרך לגלות לך גם.
הייתי רוצה לקבל איזו דפיקה כזו בראש,
תאונת דרכים או נסיון התאבדות כושל. הייתי רוצה שימחק לי הזיכרון,
גם לדבר,
גם לאכול,
הכל אצטרך ללמוד מחדש.
אגש מיד לכתוב מכתב שאם דבר ניפלא כזה יקרה, אני משחררת אותך ממלאכת הטיפול בי, השאר אותי לרשויות, ככה היה צריך לקרות מלכתחילה.
הנח לי להוולד מחדש, אני פוטרת אותך מאחראיות.
אני לא רוצה שום קשר למי שאני היום, אני רוצה לשכוח את הכל. ואל תתן להם לראות אותי, זה יכאב להם מאוד ואני בכלל לא אדע ולא אוהב ולא כלום.
ספר להם שמתתי.
מכה בראש, מחיקת זיכרון, אולי יש בי עוד סיכוי להיות, לך תדע.
זו לא אהבה, אש, אצבעות על הגז, ריח של תרנגולת נשרפת בשואה.
זו לא אהבה, כאב לב שנדרס תחת משאית ששואטת על מאתיים, נמחץ, נמעך, נמס לתוך האספלט השחור.
זו לא אהבה,
עורבים,
מנקרים גלגלי עיניים של תינוקות בעגלות שמדרדרות לתוך תהום,
זו לא אהבה, זה אפילו לא חיבה.
נחשים וזכוכיות, יחפה, ערומה, חבוטה ע״י יד גדולה מאוד,
שחוזרת ודופקת.
זו לא אהבה,
זה אפילו לא זיון.
בדרך הזו איני הולכת,
אף על פי יופיה אני כבר יודעת
שלא את שמי היא לוחשת.
יכולתי לעצום עיניים ללכת בעיוורון
אחר קולך,
אבל זה לא שמי שנישא ברוח, זו לא אני שרוקדת בשילמה עשויה אש.
״רק אהבה תשבור את ליבך״ שר ניל יאנג
״תנסה להיות בטוח ישר מההתחלה״
מה הייתי עושה אחרת?
לא הייתי משנה דבר,
לא הייתי משנה דבר.
לא יהיו זמנים טובים יותר בינך לביני,
לא תהיה נשיקה בפינה של רחוב
או יד על עור,
אבל מה שהיה היה, לא הייתי משנה דבר.
הכל כבר נאמר
על האיבר האדום שכלוא בתוך כלוב החזה,
זה שנשבר ונמעך ומתרסק ללא הרף לרסיסים
הכל כבר נאמר
סיפרתי כיצד מתמלא ואז מתרוקן, נעקר ושוב נשתל ולפעמים מושקה במה שנראה כמו מי אהבה,
רעל.
והזמן מטלטלו ללא הרף
וחיות רעות נושכות אותו
והוא מתקשה,
הופך לאבן.
הכל כבר נאמר
וכלום ושום דבר.
תקח אותי מפה, אני אנהג.
נסע עד שיגמר לנו הדלק, ולא תהיה סיבה להמשיך.
תקח אותי מפה, בדרך תספר לי את כל מה שאתה זוכר וגם את מה ששכחת.
אני אחזור לעשן ואקשיב לכל מילה שתגיד וגם למה שמתחת למילים.
מידי פעם נעצור בשולי הדרך כדי שתוכל לרדת על ברכייך וללקק ממני את מה שאני לא אומרת וגם את מה שאני לא מספרת.
לא נקח נעלים ולא נחשוב על מה שהשארנו מאחור, אתה תוכל להתפשט, להיות לידי עירום.
תקח אותי מפה, אני רוצה לעוף איתך במכונית רחוק רחוק למקום שבו שום דבר לא קרה ולי אין סיבה למות.
אל תגיד לי מה להרגיש,
אל תגיד לי שזה עבר ושזה לא יקרה יותר לעולם,
אני כבר יודעת הכל.
אולי אחזור לעשן ולך תכאב בתוך כף היד
כוויה,
אבל לא כמו שכואב לך בלב.
כזה כאב אני לא יכולה לעשות...
ונמצא מפל עם מים קרים ולך יפלו הידים לצדדים כשתכנע לשדים שבאים ולא עוזבים.
אל תגיד לי מחר, אל תגיד לי לעולם לא,
פשוט תקח אותי מפה, אני אנהג.
ראיתי אותי המבוגרת מאוד,
ישבתי בחדר כושר על מושב של איזה מכשיר עינויים ובהיתי בחלל.
בדידות נטפה ממני כמו נפט שחור,
עשיתי לך ילדים ,
נתתי לך שנותי היפות,
ראיתי אותי בעוד שנים,
לבד
תמיד לבד
עדיין לבד
ואתה לא ראיתי אותי מעולם.
ב23:00 הרכבת חולפת,
היא משקשקת חיבור בין עולמות,
אני מרגישה את זה באויר של הלילה
הלוואי שהתפר יפתח ואני אוכל ליפול פנימה,
לשוב לביתי.
משקשקת הרכבת,
שקשוק כזה של לילה וטל וקור,
משקשקת,
ואני משקשקת איתה,
ליד הגדר עומדת ומסתכלת
באורות המהירים חולפים כמו חיים,
לו יכולתי ליפול לתוך הפער.
אנחנו, מה אנחנו?
אנחנו ריקוד של צוענים,
יריה בלב,
מדורה בלילה,
מלחמה של עקרבים שחורים.
אנחנו, מה אנחנו?
שמש שוקעת,
פרח קמל,
נהר שיבש,
שלוש בבוקר.
אנחנו, מה אנחנו?
מקרוב אנחנו אחד,
מרחוק?
מרחוק הלב שלי אומר לי ללכת להתאבד.
