Xuixo

אתה סוודר שאני פורמת לאט, עין תחת עין ושוב הצמר,
חומר גלם.
והנה סרגתי ממך צעיף, נעים ורך על צווארי, מעט מעט ממך ושוב אני פורמת.
עין תחת עין וחומר גלם מגלגלת ומניחה בפינה,
מי יודע מתי ואיפה תגיע הפעם הבאה.
״היי, מה שלומך?״
מהר, מהר, היכן הצמר?
ושוב עין לעין והנה סרגתי ממך כפפות.
כמה נעימות ומחממות הכפפות, בבקשה הישארנה, בבקשה...
אבל הקיץ חם והחורף נעלם ואיתן הכפפות.
עין תחת עין לכדור צמר אני פורמת ומונח אי שם מתחת למיטה ואולי לעולם לא?
לעולם לא!
עדיף לזרוק לפח!
אבל אני לא זורקת.
״מה איתך?״
ושוב ממהרת ומסיטה אבק ושוב סורגת ממך סוודר, סוודר כבד לימים כבדים.
אבל אני כבר לא מתעקשת ועין לעין מפספסת,
הנה בסוודר חור והנה עוד אחד
והסוודר כבר לא יפה ולא מחמם ולא כלום,
מי ילבש אותו כעת?
קבצן?!
אני הקבצן.

זה כמו שילד מאמין לקסם,
עיניו נפערות מתדהמה,
ליבו מפרפר בהתרגשות,
המילים מתבלבלות לו בפה והוא המום.
יונה בכובע,
מטפחת לפרח,
מטבע נעלם.
זה כמו שילד מאמין לקסם,
הדלעת הופכת לכרכרה והעכבר לסוס
והסמרטוט לשמלה מפוארת.

אבל לפעמים מישהו מבוגר לוחש:
״זה לא קסם, זו זריזות ידיים״
לפעמים מישהו מבוגר עם לב אכול מכאב לוחש:
״אין כזה דבר, אין ולא יהיה, זה שקר״

ועולם בלי קסם הופך לעולם קשה,
לאפור, למדכא.
עולם שאין בו קסם הוא עולם שבו אין מקום לאהבה שהרי אהבה היא קסם,
לא?

זה כמו שילד מאמין לקסם,
הלב פועם בהתרגשות, הגוף רוצה כבר לאחוז
לעיניים אין די
והגעגוע....
הגעגוע הוא לא נשק, הוא לא מכאיב,
הגעגוע הוא אוצר שמור,
סוד.

אני קצת לא בסדר בראש שלי,
יש שם איזה סיבוב או שניים מיותרים.
ומסתבר שאפילו ואדם יודע שהוא מסובב, המודעות לא תמיד פורמת את הסיבוב, ככה אני.
כלומר מודעת ומסובבת.

בעיקרון הכל בסדר, אני והסיבוב חיים ביחד, לפעמים הוא מושך ימינה ואני משתדלת למשוכו חזרה שמאלה, משתדלת.

אבל לפעמים שום דבר לא בסדר והסיבוב מקבל חיים כמו מדוזה על סמים, אלפי נחשים רוחשים ובוחשים טרוף בתוך ראשי
וצריך מעט מאוד בשביל שאני אאבד את זה

ואז אני רואה אדום
ושחור
ואדום
ושחור.

הזרועות שלי מעוטרות בפסים לבנים, צלקות ישנות של חתכים שאני עשיתי לעצמי.

למה?

פעם אחת היתה ילדה שחתכה את עצמה בכל מקום אפשרי, ידיים רגליים ובטן.
העור שלה הפך למקווקו והקווים לנוצות והנוצות לכנפיים והיא כבר לא היתה ילדה,
היא הפכה לציפור אדומה שעפה הלוך וחזור בשמים שחורים.

בשמיים אין אנשים מתים,
הם לא חוזרים והם לא שומעים תפילות של אף אחד.
אני פושטת את החולצה
ומסתכלת על השדיים שלי דרך המראה שבמקלחת,
אתה אוהב אותי כך?
שדיים גדולים שפעם היו עומדים ויציבים והיום הם פחות.
בתוך האדמה אין גיהנום,
אין אש ואין נהרות של גופרית.
אני מפשילה תחתונים ומפשקת את הרגליים,
תסתכל עלי, אני יפה בעינייך?
הקוס שלי נשאר צמוד, הילדים יצאו ממני מתוך חתך בבטן.
אבל לפעמים כשאני צוחקת חזק, דולף ממני מעט שתן, אתה אוהב אותי ככה?
פחות חזקה, מעט רפויה?
כשתלך לא תחזור אלי כציפור,
ולא ככלב נאמן
ולא כחתול אל הטרטוריה שלו,
אתה לא תחזור בכלל.
אני ואתה מסתכלים אחד בשניה דרך המראה,
שם אתה, 
מאחורי,
גבוה ממני כתמיד.
כמה שאני דומה לך, 
שמת לב?
אנחנו כמו שתי טיפות מים,
לשנינו יש עבר שרודף וקשיים בלב.

אני רוצה לאטום את החור שדרכו אני מרגישה את העצב ואת חוסר האונים.
אני רוצה לשכוח את האנושיות שבי, לסגור את הפירצה שדרכה נושבת הרוח שגורמת לי לרצות למות.
קר לי.
משהו בתוכי גדל, אבל אני עוד לא מוכנה, אני עוד צריכה לשחרר את התפיסה שאי שם ישנה אהבה בשבילי, 
מישהו שידאג לי.
אני צריכה להפסיק לקוות שדברים ישתנו, 
הרע הם לא.
אני בונה יום ועוד יום
והזמן עובר כמו ים שאוכל ארמונות מחול,
יום נהרס
ועוד יום
מתמוטט ונהרס.
 

הדיכאון קורא לי כמו ים, גם לך זה קורה?
אני עומדת בחופו וטובלת רגלי במימיו הקרירים, הוא שחור, הים שלי שחור כמו נפט ואני רוצה להיכנס בו, להתעטף בו, לצוף לנצח ועוד.
אבל אני עומדת בחופו ומביטה, עולה במדרגות ונשכבת במיטה.
אני עייפה
אל תרעישו מידי
אני עייפה, יש אוכל במקרר
חצי שעה
אולי יותר
ניראה

גם לך זה קורה?

מתיו אהב את המלכה שלו,
הוא גם אהב את אישתו,
אחרת,
כמובן שאחרת.
תאוריית היקומים המקבילים
עבדה מצויין בשבילו.
מתיו היה בחור עם לב זהב
והמלכה היתה
מלכה
אמיתית כזו,
עם מלא פלסטיק ועקבים שמונים סנטימטר,
מעור,
רק מעור.
מתיו לקק לה את התחת
ושתה לה מהכוס. 
לפעמים זה קרה באמת,
לפעמים רק בראשו.

למתיו היו הרבה חלומות,
המלכה הקשיבה קשב רב
ולעיתים נענתה להגשמתם,
לפעמים לא.

זה שקר, שקר גס.
אני מקנאה.
מתיו מצא מלכה, 
אמיתית,
עם לב שבור
וכאב בצלעות.
הכתר היה עשוי קוצים
ובתוך המגפיים
היו זכוכיות.
הם השלימו אחד את השניה,
כמו תיק ותק של שעון,
כמו לנשום ולשאוף.

מתיו לקק לה את התחת
ושתה לה מהכוס,
לעיתים זה קרה באמת,
לפעמים לא. 

היו להם הרבה חלומות, 
על שייכות
ואהבה
והתמסרות.
מתיו ביקש שתחלוב אותו
כמו פרה,
היא חלבה,
זו היתה מתנה
ממנו אליה,
היא קראה לזה
דולסה דה לצ׳ה.

מר, הכל מר,
העיניים שלך, השגעון שלך, הידיים שלך.
אנשים נושכים לאנשים את הלב,
ישו ירד מהצלב וירק לנו בעין.
כל מה שאני עושה מתקפל לפרח לוטוס שנשרף ונשאף ונשרף שוב.
הכל מר, 
העור שלך והרוע שלך והמילים שלך.
כשנפלתי חשבתי שתתפוס,
באמת חשבתי שתתפוס.

במחשבות אובדניות יש להתבייש,
צריך להסתירן בחיוך ואודם ונעלים יפות.
את הגירוי בגרון שהן עושות יש לכחך ולבלוע היטב, עד הסוף.
לדבר מחשבות אובדניות עולה כסף רב, אז מחשבות אובדניות תצטרכנה לחכות לדבר עצמםן, הן תצטרכנה לחכות לימים טובים יותר,
אני אופטימית.
מחשבות אובדניות חיות בבטן הרכה ובריריות העיניים וזה לא יעזור לאכול או לבכות וזה גם לא יעזור לגרד עם סכין, אני משקרת, לפעמים לגרד עם סכין עוזר. 
אל תספרי לאיש על מחשבותייך האובדניות,
הם יחשבו שאת משוגעת.
״אין לך סיבה״ הם יגידו, ״מה פתאום מחשבות אובדניות?!״
הם יחשבו שאת משוגעת, או חוצפנית.
״תתביישי בעצמך את והמחשבות האובדניות שלך!״ תתביישי! יש ילדים רעבים באפריקה והומלס שישן על המדרכה באבן גבירול.