|
|
|
הייתי בכף ידך
מלוחה ורטובה וחמה מאוד,
בן זונה.
הייתי בכף ידך, אני זוכרת זאת היטב,
גאות ושפל ושוב גאות ושוב שפל
וידך נפתחה ואני נשמטתי,
בן זונה.
שרפת לי בעיניים בחולצתך האדומה
ובחלומותיך על תהילת עולם,
לא על אחת כמוני-
מלכה של צוענים ובודדים,
בן זונה.
הכאב הוא חלק מחיי, איני עוצרת לשאול למה,
אבל כשהייתי בכף ידך,
חשבתי לרגע שיכול היה להיות לי אחרת.
כשאחלים ואצא מהכלא,
אחלק אהבה לכולם.
מגע טוב הוא מרפא, זה מוכח.
מגע עדין וחם מרפא כל מכאוב וכל פצע,
לפעמים צריך להקדימו במגע קשה וכואב, לפעמים צריך לפצוע בשביל שהדלקת תופרש מהגוף ומהנפש.
לפעמים צריך להכאיב בשביל שהזיהום שפשט יצא מבפנים
ואז ממש כמו פלסטר,
להניח על
מגע חם ומכיל ואוהב.
כשאחלים ואצא מהכלא אחלק אהבה לכולם, אני חושבת שהגיע הזמן.
אם היית האהוב שלי,
הייתי עושה הכל בשביל לשמור עליך
אין לי כלום בשביל עצמי, אני לא צריכה דבר מלבד
אהוב.
המח שלי מלא בקוצים, הידיים שלי זכוכיות אבל אם היית האהוב שלי הייתי עושה הכל בשביל לשמור עליך.
אני לעולם לא אוהב את עצמי, העולם קשה לי מידי, ימים כמו אבנים ושנים כמו סלעים, אבל אם היית האהוב שלי הייתי עושה הכל בשביל לשמור עליך.
אתה זוכר שהצעתי לך
את כל העולם?
אמרתי לך קח!
אמרתי לך שאתן לך עיניים לראות דרכם יופי ועוצמה,
שאתן לך ידיים לחיבוק וליטוף,
שאתן לך גוף להכנס אליו
ולב להרגיש את הכל,
זוכר?
זוכר שאמרתי לך שאם תתן לי מקום אתן לך את כל העולם?
זוכר?
אבל אתה לא רצית עולם, ולא להרגיש
ולא להיות נאהב ולא לאהוב.
אתה יותר בקטע של קיימות, להיות קיים, לנשום.
וזה ממש רחוק ולמטה ממני שאין הרבה סיכוי שארד כל כל נמוך,
אני מצטערת אבל
לנשום זה בסיסי
ולי יש כל כך הרבה לתת...
למשל לרקוד,
לרקוד זה החיים.
אני לא אתן לזה קיום,
אדפוק את ראשי בקיר עד מות המחשבה!
אחרוץ לאורכי ולרוחבי כבישים אדומים,
אתלוש שערותי עם קרקפתי,
לא אתם לזה קיום!
אבל אוננתי...
לא עליך,
אוננתי על התחתית של התחתית של התחתית,
אוננתי על המיץ של הזבל.
אוננתי על כל מה שאני לא מרשה לעצמי לאונן
והאורגזמה היתה גדולה וכבדה מנשוא,
מתתי.
ממש מתתי, שלחתי את האנרגיה המינית השחורה הזו השמימה והיא פרצה מתוכי כמו נפט והכתימה את כל המצעים ואת מי שאני מנסה להיות-
אישה טובה.
האישה הטובה, היא התלכלכת נורא, בכתה.
״מה את בוכה יה מזדיינת?!״
דחפתי לה את האצבעות מהקוס שלי לפה שלה, ״תטעמי את עצמך!״ אמרתי,
״טעים לך מיץ אורגזמה מטונפת שעשויה מתמונות שצריך לשרוף?!״
״טעים לך?!״
סטרתי לה שוב ושוב ושוב ואז חתכתי אותה בסכין, חתכתי בירכה קווים וכשהדם יצא היא נרגעה.
״זה לא את״ אמרתי לה,
״זה אני, אני עכשיו כאן ואת עייפה״
כמו ששחור נוגע באדום,
נוגע בסגול
נוגע בלבן.
כמו כששחור עושה זאת ומתפשט מהר,
בולע
משתלט,
כך גם הצורך.
ראית פעם נקודה שחורה נופלת לשלולית אדומה?
ככה,
בדיוק ככה.
אתה ילד.
מאוד חכם, מאוד רגיש, ילד מופלא, אבל עדיין- אתה רק ילד.
אומנם הגוף שלך גדול וחזק, כפות הידיים שלך איתנות ואתה נע בסערות כמו עץ ששורשיו עמוקים,
אבל אתה רק ילד.
הם לא רואים את זה, הם חושבים שאתה ליצן עצוב, איש גדול וסרקסטי, שחקן למופת.
אבל אני יודעת, כי אני יודעת הרבה,
אתה רק ילד.
ואין לך מילים לתאר את מה שמתחולל בך עמוק ואין לך יכולת להתנתק ממה שתופס אותך חזק ולא מאפשר לך לגדול מילד לגבר.
ואתה יודע שמשהו בך שונה, לא תקין, שמשהו בך מונע ממך להרגיש את כל הרגשות האלה שאני מדברת עליהם ללא הרף:
אהבה
חיבה
ידידות
קירבה
אינטימיות
נעימות
אדיבות
פירגון
אהבה
אינך יכול, אתה רוצה,אבל פשוט לא יכול.
והלוואי ויכולתי להגיד לך שאתה צריך להשתדל יותר!
להתאמץ!
תתאמץ בן של זונה!
אבל זה לא עובד ככה, הרגשות האלה מחוץ להשג ידך.
״תאהבי אותי אהבה ללא תנאי״ אמרת
ואני השבתי שאוהב אותך גם אם לא נתראה יותר לעולם
וכך אני עושה, מידי יום.
אתה רק ילד, אני יודעת זאת, ילד קטן ומפוחד וקנאי
שכואב לו.
ליד המכולת
ראיתי חתול זבל בלי זנב
ויפה היה בעיני,
פגום ויפה ועצוב שהרי ברור שנולד עם זנב אבל משהו קרה והלך הזנב,
מסכן.
פי הטבעת שלו היה פעור לכולם, ומבטו היה מבוהל, אולי מפני העוברים והשבים ברחוב ואולי מפני שחסרה לו אחיזה במציאות.
אבל באמת יפה בעיני היה הפגם,
הפצע,
העיוות,
החוסר.
אילו ידעתי לדבר בחתולית זבל, הייתי אומרת לו זאת.
הייתי יכולה לפטור את הרגע שבו המחשבה התיישבה בתוכי בבנידנוד קל של הראש, לספוק כפיים ולהגיד:
״כמה נורא״
אבל לא, לא עשיתי זאת.
במקום עצמתי עיניים וחוויתי את החושך,
התמסרתי לפחד.
חשבתי על ידי המגששת אחר ידך, על המים המלככים את הנעליים שלנו ואנחנו סגורים כאן,
בפנים.
אין קליטה,
אי אפשר להתקשר,
אני מאירה לך ואתה מגשש את הדלת ואת הכפתורים, אפילו את התיקרה אנחנו בודקים.
אין מוצא.
אני מפחדת, דופקים על הדלת וצועקים ״הצילו״
אני חושבת שאנחנו נמות כאן,
אני יודעת שאנחנו נמות כאן.
מישהו מגיע, צעקות ודפיקות וחושך,
-״תוציאו אותנו מכאן!״
-״קראנו לעזרה, כבר מגיעים״
״המים עולים״ אני אומרת,
״אני יודע״ אתה משיב ודופק יותר חזק על הדלת
״אל תדאגי, הם קראו למכבי האש, תכף יוציאו אותנו״
אבל אני דואגת וקר לי נורא.
החיבוק שלך מנסה לחמם אותי, אבל אני קופאת... קרח בדם והשיניים נוקשות.
״תשארי בתנועה״ אתה אומר ומנסה לזוז
אבל הניסיון שלך חומק ונמס בתוך המים שמגיעים לנו עד למותניים.
אני אוהבת אותך, יכלו להיות לנו ילדים,
אנחנו עוד נתחתן
ויהיו לנו ילדים!
אתה שקט והיד שלך רופסת ממני,
קר
קר
קר
אנחנו לא נצא מזה,
הדמעות שלי ברד.
אני חושבת שאנחנו מתים, כל כך קר...
הלב שלי איטי ואני קרה.
״אין טעם״ אתה אומר אבל הפה שלך לא זז, גם הידיים לא.
הגוף שלך קר ומשותק,
חושך על הכל,
אני לא רואה כלום ולא שומעת דבר,
ככה זה נגמר?
למה אני עושה את זה לעצמי?
לגעת בפחד בקצוות האצבעות וללטף אותו.
החלומות עליו באים כמו גלים ואני החוף שעליו הם נמוגים.
פיסות קטנות נשארות בתוכי, שאריות של סצנות, בדלים של תמונות שעם הזמן מתפוגגות לכלום.
אני לא מתעדת דבר, איני רוצה לקבע בזיכרוני שום סיפור עליו, אמיתי או חלומי.
אני מוחקת הכל, כך יותר קל על הלב.
אבל בקומי מעוד חלום עצוב, אני מקווה שישאר, אני מקווה שרסיסיו ידבקו בו כמו דבש,
לא יעזבוני.
חשבתי על חנוך, יש לאלוהים יכולת לקחת את מי שחפץ בכך ליבו.
אולי נעדרים הם אותם האנשים שאלוהים חפץ בהם?
אנחנו שוגים לחשוב שאסון כבד בשורש העלמות,
אבל אולי,
רק אולי,
אלוהים לקח כי רצה אותם לעצמו?
גם כשמישהו מת אומרים שאלוהים לקח,
אלוהים נתן ואלוהים לקח.
נ.ת.נ
ל.ק.ח
בפועלים הזה ההבנה גדולה מאוד שהחיים האלה לא שלנו,
למרות הכל, לא?
חנוך,
שלושה ספרים נכתבו על האיש שחינך את האנושות לקרוא ולחשב.
אני קוראת ואני חושבת אבל איני מחונכת כלל,
מעולם לא הושקע בי מעט חינוך,
מעולם לא בוזק לתוכי חינוך.
מישהו פעם אמר לי שאני בלתי ניתנת לחינוך, אבל אני חושבת שעדיין לא פגשתי את האחד שיכול.
״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"
לפעמים הבזקים של פניו, חיוכן, עיניו.
והוא לא יותר משגעון עבורי, מחלה.
לא כך?
בכל פעם שליבי שוכח, הראש דן בכבדות ופורש בפניו את כל הטענות, כאילו אומר:
״הנה, ראה, אין מקום לספק״
העולם הזה נועד לאהבה אבל אין אהבה לכולם, משאב יקר ונדיר במקום שבו לכולם היה צריך להיות בשפע.
אהבה ומחסורה מניעים את העולם, קובעים באם יהיה כך או אחרת, אז מדוע אין אהבה בשפע?
למה כך?
למה כך בורא עולם?
למה אין מספיק לכולם?
והאם יום אחד אדע את התשובה?
(מטומטמת אחת, מספיק מבט בשמים, עץ או ציפור, פרח מלבלב, חתול מתלקלק, בשביל להרגיש שהאהבה בשפע)
