The desire for admire

תואר שני במשפטים, אונ׳ תל אביב,

מרצה שגורמת לך להיות עבד נרצע!

אילו היית קצת פחות המורה שלי…

לצערי הייתי מאושפז ליומיים לא מזמן בבי״ח במרכז הארץ.

הגעתי למחלקה בשעה 3:15 לפנות בוקר.

פנימית א׳ משמרת לילה - היא קיבלה אותי בחיוך, עם ריח משכר, שיער שחור חלק גולש, גוף של אישה שופעת וסקסית.

ברגע אחד התחלף לי המצב רוח, שכחתי שאני בבית חולים.

ברגע אחד התחלפו הדאגות והחלו לעלות לי בדימיון סיפורים אסורים.

קראו לה ר׳, ערביה נוצריה, אישה מדהימה ויפה כמו בסרטים.

דיברנו הרבה, חלקנו פרטים היא כל הזמן שאלה איך זה שאני עדיין לבד, 

אילו רק ידעה שיש לי בראש רק דבר אחד…

זאת שהכי אהובה עליי 👅🍑

לחשוב על כל מה שרציתי להיות…

מביא איתו קצת ריגוש אחר :)

כל הדיבור והאיזכור של העבדות במצרים קצת עושה חשק למצוא ״אשת פרעה״ כזאת במציאות.

להשתעבד, לשרת ולחיות תחת גזירות…

חג חירות שמח?

צחצוח שיניים - חשוב, בריאותית והגיינית, אין ספק!

אבל לוקח ממני את כל הטעמים שהתעוררתי איתם בבוקר, זכר לליל אמש....

(אולי רעיון לסטארט אפ משחת שיניים ;))

יום נפלא לכולם, מלא בריחות וטעמים...

כמו בכל מוצ״ש, בין השעות 20-21, המזכירה שלי שולחת לי את הלו״ז השבועי שלי - פגישות במשרד ומחוצה לו.

כמו כמעט בכל יום ראשון, הפגישה הראשונה שלי היא פגישת עבודה איתה במשרד.

היום היא הוסיפה וכתבה לי, ״אחרי ישיבת העבודה שלנו מחר תשאיר 10-15 דקות לשני דברים שאני צריכה לדבר איתך עליהם.״

״אין בעיה, אז בבקשה תוסיפי גם עוד 20-30 דקות בהם תשבי לי על הפנים ותראי לי באמת מי הבוס״ - הייתה התשובה שכ״כ רציתי לענות…

במקום זה יצא לי ה״בסדר גמור״ הלקוני וריק מתוכן…

שבוע טוב לכולם :)

לפי הוויז, 16:30 אצלך!

כמו בכל יום רביעי, היא יוצאת מוקדם מהעבודה ישר לדירה שלי.

אני ממהר לחדר השינה, פותח את המגירה ומסמס לה "כן, יש עם הריח קוקוס שאת אוהבת"

"מצוין" היא כותבת, ומוסיפה לאחר מכן "היום אני רוצה ארוך מהרגיל".

"כן גבירתי" אני משיב.

16:33 - היא נכנסת בדלת, חניה לא היה קשה למצוא בשעות האלו, שואלת לשלומי וממשיכה בדרכה לעבר חדר השינה.

אני ממלמל משהו על זה שהכל בסדר ואני ממש שמח שהיא פה, ולפני שאני מסיים, נעלי העקב שלה כבר זרוקות בפינה והיא בדיוק פושטת חולצתה.

אני מציע לה לשתות משהו, שואל אם משהו חסר או דבר שהיא חפצה בו - "תדליק קצת חימום ונתחיל" היא אומרת, שהיא כבר שוכבת על הבטן שרק תחתונים לגופה.

"תתפשט" היא אומרת, "שהשמן לא ילכלך את בגדיך"

אני נותר עירום, בקבוק השמן בידי וגופה מוטל בפניי, והכמיהה לגעת בה מגיעה לשיא.

השמן זורם על גבה, אני מעסה את כתפיה והגב, בעדינות וברמת חוזק שהיא בדיוק אוהבת. הקולות שהיא משמיעה אומרים לי שאני בכיוון הנכון :)

"תפשיל את התחתונים שלי"

בעדינות הראויה אני מפשיל את תחתוניה השחורים, מניח בצד, לא לפני שאני מקרב אותם לאפי, מריח את ריח גופה ומפליג למקומות אחרים.

השמן נוזל על ירכיה, אני מעסה אותן מלמטה למעלה, מגיע לרווח שבין רגליה, האצבע הסוררת שתמיד הולכת לכיוון איבר מינה כאילו בטעות כבר קצת רטובה, ולא מהשמן.

כך כמה דקות, כל כמה שניות האצבע עושה כיוונה "בטעות" לשם, עד שאני מרגיש אותה רטובה לגמריי.

אני מחכה לסימן, הסימן הקבוע שלנו.

אני מחכה לרגע שבו היא תעבור ממצב של שכיבה מלאה ותרכון קצת קדימה, מחכה לרגע שהיא תיכנס לזוית שבה היא אוהבת שאני עובר ממגע ידי ללשוני.

אחרי כמה דקות היא זזה, זה הסימן שלי.

אני דוחף את ראשי אל בין רגליה, מלקק את פי הטבעת שלה בעדינות, כאילו רוצה לגרום לה להיות עוד יותר רטובה ממה שהיא עכשיו, היא דוחפת את ראשי עם יד אחת עמוק

לישבנה, אני מלקק, מריח, שוב מללק ושוב מריח, מחכה לסימן הבא שלה שהגיע אחרי 2-3 דקות.

אותה יד שהכניסה את ראשי לישבנה מורידה אותו כעת אל איבר מינה החם והרטוב, משווע ללשון שתאסוף הכל ותענג אותה כראוי.

אני מעביר את הלשון מלמטה למעלה, אוסף את כל הנוזלים שבדרך, מוודא שלא פספסתי טיפה וכך חוזר חלילה.

מלקק, מנשק, מרפרף, מענג, טועם, בולע, ומרגיש איך היא מייצרת לי עוד ועוד.

היא מתחילה להתנשף, אני מכיר את זה, בעוד דקה היא תגמור.

הקולות המוכרים והאהובים שמסמנים לי שאני עושה את עבודתי נאמנה כבר נשמעים בחלל החדר - היא גומרת, אבל לא מסיימת.

תמיד אחרי שהיא גומרת לי בפה, אני יודע שזה הסימן שלי להיכנס לעמדה השניה.

אני שוכב על גבי, פני מתחתיה, היא מזדקפת, מכוונת את פי הטבעת שלה ללשוני ומתיישבת.

ריח הקוקוס על פניי, אני מכיר את הטעם של השמן הזה בעל פה, ועדיין - כל פעם מחדש שהיא מתיישבת, אני משתוקק לנוזליה, לטעמה ולריחה.

היא יושבת ואני מלקק, יודע שפחות או יותר עשר דקות רבע שעה עד שהיא תקום, הזין שלי מזדקף, עוד רגע מתפוצץ משפיכה!

הממיר של יס טוען שהיא ישבה שם 13 דקות, לי זה היה נראה כמו חצי דקה.

היא קמה, מגישה לי את כפות רגליה, כמי שאסיר תודה, לנשקן.

"תפתח לי את המים החמים, ותכין מגבת נקיה" היא אומרת לאחר מספר דקות של הכרת תודה.

היא מתלבשת, מנשקת אותי לשלום וזורקת לי בדרכה לדלת "רק אחרי שאני יוצאת"

היא יוצאת, אני נשכב על המיטה, הריחות באויר, הטעמים בפה, ואני מתפוצץ על כל החדר - מקווה שהיא השאירה לי מים חמים...

" 15:30 בחדר ישיבות"

צליל ההודעה לא היה של הבוס בעבודה, היה זה הצליל שלה  - זה שאני נעמד דום בהישמעו.

הצליל הזה, שטרם פתיחת ההודעה, אני מפנטז "מה בתפריט".

הצליל הזה שאני יודע שאני צריך לעזוב הכל ברגע שהוא נשמע.

15:20

מארגן מסביב, פותח קצת חימום שיהיה נעים, מסדר את הכסא היעודי לנוחיותה, מכין קפה חזק, חצי כפית סוכר, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

השלט של הטלויזיה מונח ליד, כבל הטעינה של הטלפון לצידו, וגם עיתון יומי - למקרה שתרצה להתעדכן באקטואליה הלא מזמינה במציאות ממנה שנינו שוכחים שאנחנו שם...

ממתין בסבלנות על ברכיי הנושקות לרצפה הקרה, השטיח הורוד הנעים הוא לכפות רגליה בלבד.

הדלת נפתחת, עקבי המגפיים שלה נשמעים יותר ויותר ברורים, כמו קצב פעימות הלב שלי.

הדלת נפתחת.

היא נעמדת מעליי, רוכן לעבר רגליה ומשתחווה, מבחין ברגבי אדמה בתחתית מגפיה, כנראה חנתה קצת רחוק והייתה צריכה לעבור את מגרש העפר.

"קדימה"

חולץ את מגפיה, מוריד את גרביה וחוזר להשתחוות לכפות רגליה.

מצמיד פניי, מריח, מנשק - מנסה להכיל את היום שעבר עליה ולרכך כל צעד שעשו כפות רגליה.

היא מעבירה את כפות רגליה על פניי, בוחנת את פעולותיי, השקט מוחלט שאפשר לשמוע את מגע הלשון שלי בין אצבעותיה.

הכפתור נפתח, איתו הרוכסן. 

המכנס מופשל, ואיתו התחתון תחרה שחור שקניתי לה מתנה, אחת מיני רבות, כאות תודה על היותה.

"תזדקף, על הברכיים!"

היא מקרבת אותי לגופה, בידה השמאלית שולטת בתנועת ראשי, מסתובבת ב 180 מעלות.

רגל שמאל עולה ונשענת על ההדום, יד ימין אוחזת בלחי הימנית של הישבן האלוהי שלה ונמשכת ימינה - חושפת עבורי את ישבנה המפואר.

"קדימה"

כהרגלי בקודש, תוחב את אפי עמוק פנימה - הדבר היחיד שהיא רוצה לשמוע כעת זה את נשימותי דרכו.

הריח מוכר וממכר.

לפעמים זה דקה או שתיים, לפעמים אף יותר.

רגל שמאל יורדת, היא מתיישבת בכסא, נעזרת בשתי ידיה להפריד את לחיי ישבנה.

"לעמדה"

אני זוחל על גבי, מתמקם שפניי מתחת לישבנה, מביט ומחכה לישיבה של יום שלישי.

את הישיבה של יום שלישי אני אוהב במיוחד. היא בד"כ במשרד כל היום, חוזרת הביתה עם בטן מלאה על כל מה שקורה שם, נראה לי שהבוס שלה מתעמר בה קצת.

אבל זה עובד לטובתי, הישיבה בימי שלישי ארוכה יותר ויסודית יותר.

היא שותה מהקפה, מדליקה את הטלויזיה על ערוץ 12 (לא שהצלחתי לראות, שמעתי שידור חוזר של נינג'ה ישראל), נשענת לאחור.

פניי משמשים כמושב, ישבנה מכסה את כולן.

ראשי עמוק בפנים, לשוני מעסה את פי הטבעת בעדינות, שפתיי מנשקות את כל מה שנקרה בדרכן, ואני סופג כל מה שאני יכול לקחת.

ככה, מדי פעם היא זזה, מדי פעם מכוונת, מדי פעם פותחת לרווחה, ואני שם למטה - לשירותה.

בזמן שהעולם מתנהל בחוץ, העולם שלי מצטמצם לדבר אחד - בזמן הזה, ישבנה הוא כל עולמי.

הטעם, הריח, השייכות, הרצון לסגוד, להעריץ ולענג - אם זה לא היה ארוך מדי הייתי שוקל לקעקע את זה על ידי.

כמו שיכור שמאבד את הדעת, כמו אסטרונאוט שמאבד את תחושת הזמן.

"נתראה מחר בעשר דקות לחמש" סיכם רפי רשף,

אה, אוקיי

כבר עברה שעה וחצי?!