" 15:30 בחדר ישיבות"
צליל ההודעה לא היה של הבוס בעבודה, היה זה הצליל שלה - זה שאני נעמד דום בהישמעו.
הצליל הזה, שטרם פתיחת ההודעה, אני מפנטז "מה בתפריט".
הצליל הזה שאני יודע שאני צריך לעזוב הכל ברגע שהוא נשמע.
15:20
מארגן מסביב, פותח קצת חימום שיהיה נעים, מסדר את הכסא היעודי לנוחיותה, מכין קפה חזק, חצי כפית סוכר, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
השלט של הטלויזיה מונח ליד, כבל הטעינה של הטלפון לצידו, וגם עיתון יומי - למקרה שתרצה להתעדכן באקטואליה הלא מזמינה במציאות ממנה שנינו שוכחים שאנחנו שם...
ממתין בסבלנות על ברכיי הנושקות לרצפה הקרה, השטיח הורוד הנעים הוא לכפות רגליה בלבד.
הדלת נפתחת, עקבי המגפיים שלה נשמעים יותר ויותר ברורים, כמו קצב פעימות הלב שלי.
הדלת נפתחת.
היא נעמדת מעליי, רוכן לעבר רגליה ומשתחווה, מבחין ברגבי אדמה בתחתית מגפיה, כנראה חנתה קצת רחוק והייתה צריכה לעבור את מגרש העפר.
"קדימה"
חולץ את מגפיה, מוריד את גרביה וחוזר להשתחוות לכפות רגליה.
מצמיד פניי, מריח, מנשק - מנסה להכיל את היום שעבר עליה ולרכך כל צעד שעשו כפות רגליה.
היא מעבירה את כפות רגליה על פניי, בוחנת את פעולותיי, השקט מוחלט שאפשר לשמוע את מגע הלשון שלי בין אצבעותיה.
הכפתור נפתח, איתו הרוכסן.
המכנס מופשל, ואיתו התחתון תחרה שחור שקניתי לה מתנה, אחת מיני רבות, כאות תודה על היותה.
"תזדקף, על הברכיים!"
היא מקרבת אותי לגופה, בידה השמאלית שולטת בתנועת ראשי, מסתובבת ב 180 מעלות.
רגל שמאל עולה ונשענת על ההדום, יד ימין אוחזת בלחי הימנית של הישבן האלוהי שלה ונמשכת ימינה - חושפת עבורי את ישבנה המפואר.
"קדימה"
כהרגלי בקודש, תוחב את אפי עמוק פנימה - הדבר היחיד שהיא רוצה לשמוע כעת זה את נשימותי דרכו.
הריח מוכר וממכר.
לפעמים זה דקה או שתיים, לפעמים אף יותר.
רגל שמאל יורדת, היא מתיישבת בכסא, נעזרת בשתי ידיה להפריד את לחיי ישבנה.
"לעמדה"
אני זוחל על גבי, מתמקם שפניי מתחת לישבנה, מביט ומחכה לישיבה של יום שלישי.
את הישיבה של יום שלישי אני אוהב במיוחד. היא בד"כ במשרד כל היום, חוזרת הביתה עם בטן מלאה על כל מה שקורה שם, נראה לי שהבוס שלה מתעמר בה קצת.
אבל זה עובד לטובתי, הישיבה בימי שלישי ארוכה יותר ויסודית יותר.
היא שותה מהקפה, מדליקה את הטלויזיה על ערוץ 12 (לא שהצלחתי לראות, שמעתי שידור חוזר של נינג'ה ישראל), נשענת לאחור.
פניי משמשים כמושב, ישבנה מכסה את כולן.
ראשי עמוק בפנים, לשוני מעסה את פי הטבעת בעדינות, שפתיי מנשקות את כל מה שנקרה בדרכן, ואני סופג כל מה שאני יכול לקחת.
ככה, מדי פעם היא זזה, מדי פעם מכוונת, מדי פעם פותחת לרווחה, ואני שם למטה - לשירותה.
בזמן שהעולם מתנהל בחוץ, העולם שלי מצטמצם לדבר אחד - בזמן הזה, ישבנה הוא כל עולמי.
הטעם, הריח, השייכות, הרצון לסגוד, להעריץ ולענג - אם זה לא היה ארוך מדי הייתי שוקל לקעקע את זה על ידי.
כמו שיכור שמאבד את הדעת, כמו אסטרונאוט שמאבד את תחושת הזמן.
"נתראה מחר בעשר דקות לחמש" סיכם רפי רשף,
אה, אוקיי
כבר עברה שעה וחצי?!
