שוב אנחנו נפגשים בחדר זר. אני מגיעה לפניו ומחכה לאדון שלי על הברכיים, ידיים משולבות מאחורי הגב, רגליים פשוקות וכוס פעור, עטינים זקורים ומובלטים. אדוני נכנס, מניח את הדברים שלו ובלי לזרוק לעברי מבט נכנס להתקלח. אני שומעת אותו מהמהם לעצמו במקלחת, ונושכת שפתיים כי כואבות לי הברכיים והאצבעות ברגליים. אבל אני יודעת שישים לב אם אשנה תנוחה, אז אני מתרכזת במחשבות על מה נמצא בשקית שהביא, ומנסה להדחיק את גלי הכאב.
אדוני יוצא מהמקלחת, מתנגב לאטו, מתלבש בחזרה, ואז ניגש למיטה, לוקח ממנה כרית ומושיב אותי עליה. כמעט נפלטת לי אנחת רווחה, אבל אני עוצרת אותה בפנים ורק אומרת "תודה אדון". האדון מרוצה- הוא אוהב כשאני מאופקת.
האדון יושב מולי על כורסה, וסוקר אותי ארוכות במבט חודר. העיניים שלי מושפלות לנעליים שלו. "החזירה היתה טובה השבוע?" "כן, אדון", אני עונה, עם שמץ של גאווה שהוא שומע מייד. הוא מחייך לעצמו. הוא יודע- השפחה רוצה להיות מושלמת, רוצה לרצות בכל זמן, משוועת לגאווה ולאהבה של האדון שלה.
"השפחה נקיה מבחוץ ומבפנים?" "כן אדון", אני עונה במבט מושפל. "תורידי מה שעלייך ובוא נראה". אני מורידה את התחתונים והחזייה והאדון מעמיד אותי לבדיקה. אני אוהבת את ההשפלה שבבחינות המדוקדקות האלו- הוא בודק כל סנטימטר של הבשר שאני, מתחת לכל קפל, דוחף אצבעות לא עדינות, צובט, בודק מרקם. כמו קצב בשוק, כמו סוחר בהמות. כשהבדיקה משביעה את רצונו הוא מהנהן ואני נושמת לרווחה.
הוא מפשפש בשקית ומביא חבל חדש, ומותח את שתי הזרועות שלי מאחורי הגב. הוא מלפף את החבל מעל ומתחת למרפקים ומהדק, ומצמיד את פרקי כף היד. אחר כך הוא קושר לי את העטינים. "הדוק מספיק?" הוא שואל, אני מהנהנת לאט מדי לטעמו ולכן הוא מהדק עוד קצת. אני נאנקת. הוא מחייך.
האדון שלי מוציא שוט חדש מהשקית, מוריד את התווית ובוחן אותו בתשומת לב. יש לו כמה רצועות עור עם קשרים קטנים, והוא נראה מכאיב מאוד. אני מסתכלת על האדון מסתכל עליו ובולעת רוק חזק. האדון שמע את זה והוא מחייך לעצמו שוב, חיוך קצר.
אדוני סובב סביבי בצעדים איטיים של טורף מסוכן, ומנסה את הצעצוע החדש שלו בהצלפות באוויר. מדי פעם אחת עוברת קרוב לירך שלי, או לבטן, ואני עוצרת נשימה לרגע.
"מעכשיו אסור לך לצעוק" הוא אומר. "את יכולה להאנח אם את חייבת, לייבב כמו הכלבה שאת, אבל בלי צעקות וצרחות. מובן?" "כן אדון" יוצא לי בקול צרוד, כי הפה שלי יבש מפחד וציפייה.
ההצלפה הראשונה באה מייד ובמפתיע, על הירך המקועקעת. חזקה, קשה, שורפת. נפלטת לי יבבה גבולית ואני מקללת את עצמי על החולשה. ההצלפה הבאה נוחתת על הירך השניה, ומייד אחריה עוד אחת באותו המקום. הירכיים שלי זורחות בחדר האפלולי. האדון עומד מולי ובוחן את הנזק, וניכר עליו שהוא מרוצה.
הוא מניף את היד לעוד הצלפה ואני מתכווצת, אבל אז הוא עוצר ועם היד השניה שלו מרים לי את הסנטר- "תסתכלי עלי- על הפנים שלי או על השוט. אני רוצה שתראי מה אני עושה לך. שתראי מה את מבקשת שאעשה לך". אני מהנהנת ומישירה מבט, והוא מכה, וחזק. אני רואה את השוט חותך את האויר בדרך אלי, אני רואה את העיניים שלו מקובעות על הגוף שלי, שהולך ומאדים ונחבל.
