אתה מקבל את פני ברחוב כשאני יוצאת מהמונית, לבושה בהתאם להנחיותיך בגלימה השחורה והקולר הגבוה והמגביל, ותו לא. אתה מחבר את הרצועה האהובה לקולר, מושך את הראש שלי אלייך לנשיקה איטית ועמוקה, ואז מוביל אותי פנימה אחריך ללא אומר. ליד הדלת אתה אומר- חיכינו לזה הרבה זמן, וגל של התרגשות מפלח אותי כשאני מבינה מה הולך לקרות. אני עוברת את הדלת אחריך ואני כבר רטובה לחלוטין.
אנחנו נכנסים לחדר- אתה לפני, מוליך אותי, ואני בקצה הרצועה, הולכת כמו פנתר גאה. החדר די חשוך, עגול, ובהיקפו ספסלים מדורגים. יש כשלושים אנשים בחדר ועם כניסתנו מושלכת דממה, האנשים מרותקים אלינו. אנחנו נעצרים במרכז החדר, ליד שולחן עץ גולמי כבד שמעליו נקודת תאורה בודדת. אתה מנשק אותי שוב, ארוך ועמוק, ואז מוריד ממני את הגלימה. הדממה מעמיקה. אני עומדת עירומה לחלוטין מול כולם, מרגישה את המבטים צורבים אותי, עוברים לי על השדיים, על הכוס החלק, על הקעקועים. אתה מחזיק את העיניים שלך נעולות על שלי, ואני נשענת על המבט שלך ושואבת ממנו כוח ואומץ. לאט אתה מחבר לידיים ולרגליים שלי אזיקי עור גס ומהדק אותם, ואני נרטבת עוד. לבסוף אתה מכניס לי גאג לפה ואני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את הלב שמחשב להתפוצץ. בתוך הגוף שלי מתחוללת מהומה שלמה מהריגוש המיני והבושה שבלהיות חשופה כך לזרים- גם העירום שלי וגם חשיפת עצם עובדת היותי שפחה, צעצוע. אני מרגישה מושפלת ואנוסה, ויחד עם זאת גאה ויפה. אתה מחייך אלי ואני מחייכת אלייך בחזרה, או מנסה לפחות.
אתה מעלה אותי על השולחן וקושר אותי לארבעת הרגליים, ואני מייד מרגישה טוב יותר- אני לא רואה אותם, ותחושת הקשירה שוטפת אותי בהנאה ולא משאירה מקום לשום דבר אחר. אתה מהדק את הגוף שלי לשולחן במרכז הגוף עם חבל נוסף. הקהל רוחש, נשמעים קולות שונים, והמתח בחדר עולה מדקה לדקה. אני מרוכזת בתחושת ההגבלה וחוסר האונים, ומודעת למבטים רק בהבזקים רגעיים.
לבסוף אני מוגבלת בצורה משביעת רצון, מפושקת קלות, ואדוני עומד ומתבונן בי. כל הנוכחים כולל אותי עוצרים את נשימתם, כולם מחכים לצעד הבא שלך. אתה לוקח את הזמן, מניח על השוק החשופה יד פתוחה, ועם כוח לא מבוטל מתחיל לעבור על הגוף שלי, לחוש אותו, ללוש אותו. אתה אדנותי, משחק בצעצוע שלך, משוויץ בו לפני הילדים האחרים, יודע שהם רוצים והם לא יכולים לקבל. מתגרה במכוון. הידיים שלך מגיעות לשדיים הגדולים, אוחזות ולשות, ואז צובטות חזק. אני נאנקת, והאנקה הזאת מייד מוציאה ממך תגובה, ואני מרגישה את הרצון שלך להכאיב לי ולהביא אותי לקצה מתעורר. הצוואר שלי מקובע לחלוטין ואני לא רואה אותך, אבל אני לא צריכה לראות אותך כדי לחוש את הרצון קורן ממנך. אתה ממשיך ללטף לי את הגוף, להכאיב מדי פעם, לעורר אותי, את עצמך, וגם את הקהל. מדי פעם נשמעות מהקהל אנחות קטנות, והתנשפויות כשאני נאנקת.
אתה מתחיל להצליף בי עם חגורת עור גדולה, ומדי פעם מוסיף ליטוף או מכה עם יד פתוחה. אתה קשוב אלי ולפי הנשימות ועוצמת האנקות יודע אם אפשר עוד או לא. אתה נשאר קרוב לקצה רוב הזמן, דוחק את הגבולות, מביא אותי רחוק יותר בכל פעם. ובכל פעם כשהכאב נהיה בלתי נסבל אתה מתקרב לראש שלי, מחזיק לי חזק את הלחי, מקבע את העיניים שלך על שלי ולוחש לי מילות הרגעה עדינות- שששששש. הכל בסדר. אני פה איתך. תנשמי. אני רואה את האמפתיה וההבנה בעיניים שלך. אתה מרגיש את הכאב דרכי. אתה מאפשר לי להתמך בך כדי להתמודד עם הכאב, כדי לצלוח אותו. זה עוזר, וזה שווה את הכל. ואז אתה חוזר להכאיב.
הקהל כבר מזמן לא שקט. יש רחש תמידי, והמתח בחדר יכול להחתך עם סכין. אני מודעת לקולות במעורפל- הם פוחתים כשכואב לי יותר, וגוברים ברגעים שבהם אתה נותן לי להתאושש. כאילו אתה מנצח עלי ועל הקהל בו זמנית עם האלימות שלך. אני מזיעה, העור שלי אדום וכועס, נוזל לי ריר מהפה בגלל הגאג, אני מתנשפת והעיניים שלי דומעות ללא הפסקה. אתה מסתכל בי בגאווה, גם בגלל שכולם בחדר מקנאים בך על השייכות המוחלטת שלי, על ההתמסרות הבלתי מתפשרת הזאת.
אתה מניח את החגורה, מאריך את חבלי הידיים שלי קצת, ואז מושך אותי מהרגליים לכיוון קצה השולחן כך שחבלי הידיים שוב מתוחים, והרגליים שלי משתלשלות מהשולחן מהברך ומטה. אתה מפסק לי בכוח את הרגליים, והקרסוליים שלי נקשרים לרגלי השולחן. אני נושמת עמוק ונכנעת גם לכאב הזה, או מכניעה אותו. אתה נותן לי רגע להתרגל, מלטף לי את הכוס והירכיים, ואז מתחיל להכניס אצבעות. אחת, שתיים, שלוש ואז גם ארבע. אתה מזיין אותי עם היד שלך, לרוב לאט ולפעמים מהר מאוד וכואב מאוד, ואז אני צועקת. רוב היד שלך בתוכי ואני מרגישה כמו בובת כף יד- אתה נובר בתוכי, מרגיש אותי מבפנים, מלטף לי את האיברים הפנימיים.
אני רוצה לראות אותך, אני צריכה את העיניים שלך, ולא יכולה להזיז את הראש בגלל הקשירה והקולר המגביל. אתה קולט את הנסיון שלי להתרומם אליך, ועם היד נעה לאט בתוכי אתה סוקר את הקהל המרותק, ובוחר בחורה אחת. היא לבד, ומסתכלת בעיניים קרועות, מתנשפת, סמוקה. אתה מוציא את היד מתוכי, ומצביע עליה עם יד רטובה ממיצים. היא נבהלת- אני? אתה מהנהן ומסמן לה לבוא. היא קמה מייד, ובאה ככפויית שד, עם עיניים מבוהלות של איילה שנקלעה לאורות רכב. אתה אומר לה לשחרר את חבלי הידיים שלי, לקשור את הידיים זו לזו מאחורי הגב שלי, ולעלות על השולחן מאחורי, כך שאוכל להשען עליה ולהיות בישיבה. היא מצייתת ללא אומר. מי יכולה להתנגד לך בכלל. כשהיא מרימה אותי בעדינות ומחליקה מאחורי, אני מרגישה את התשוקה קורנת ממנה. היא ממש על הסף, וההצטרפות אלינו ולעין הציבורית רק מוסיפה. אתה אומר לה להדק לי את הקולר על הצוואר, למשוך אותו כך שיפעיל עלי לחץ, ומתקן אותה לפי ההבעה שלי כשהיא עושה כדבריך- יותר חזק, אל תפחדי- אתה אומר, היא רוצה וצריכה את זה. בסוף היא מגיעה בדיוק לעוצמה שגורמת לי לעצום עינים ולהעלם אל תוך עצמי והגוף שלי.
אתה נכנס לאט בחזרה לתוכי, וממשיך לנוע. מדי פעם אתה מגביר מאוד את הקצב ואומר לי להסתכל עליך. אני רואה את ההבעה האכזרית והקשה על הפנים שלך, ואתה רואה את הכאב בעיניים שלי ואת המאמץ שלי להשאר איתך, ואני רואה את הסיפוק שלך מכך שאני נהנית מהכאב שאתה גורם לי, ואתה רואה שאני רואה את הסיפוק שלך ומאושרת מכך. תחלופת המבטים העמוקה הזאת היא שיחה שלמה, היא תקשורת בשלמותה, והיא רגע השיא שלנו. הקהל דומם, ומהופנט לאנרגיה המטורפת שזורמת בינינו, האנשים בקהל מגורים ומקנאים, מי בי ומי בך. מדי פעם נשמעת אנקה מצד כלשהו, וברור שיש כאלה שלא עוצרים את עצמם לנוכח הגירוי. הבחורה שמאחורי מתנשפת גם היא, יש לה שליטה מלאה על הגרון שלי וקו ישיר לפנים ולמבטי האדון, והיא נשרפת יחד איתנו בלהבות.
אתה ממשיך לנוע בתוכי, ומצרף את האצבע החמישית. אני פותחת עיניים גדול ואתה נועל עלי את המבט שלך. תשארי איתי, אתה אומר. היד שלך זזה לאט, בכל פעם קצת יותר, ואני הולכת ונמתחת, והכאב פשוט מהמם. בכל פעם שזה כואב מדי ואני צועקת חזק מדי, אתה נסוג מילימטר ועוצר, נותן לי להתרגל למתיחה ולכאב. ואז אתה ממשיך לדחוף, להרחיב אותי, לחדור אלי. לבסוף ותוך כדי צעקות, אני מרגישה שעברנו את החלק הרחב ביותר של כף היד. אני מיבבת ובוכה, ואתה דומם לחלוטין בתוכי, מלטף לי את הפנים, ומוחה לי את הדמעות. אתה מחייך, גאה בי. הכאב כל כך גדול שאני לא מסוגלת להתייחס לשום דבר אחר, אני נאנקת ומייבבת ולבסוף אתה יוצא לאט מתוכי, תוך כדי צעקה שלי.
אנחנו מחליפים מבט מהיר וברור מה שנינו צריכים כרגע כאוויר לנשימה. אתה מורה לבחורה לשחרר את חבלי הידיים שלי ולחזור לכסא שלה, ותוך כדי פותח את הרוכסן ואוחז את הזין שעומד, רוצה אותי. כשהיא מסתלקת אתה ניגש, מחבק אותי חזק ונכנס לתוכי בבת אחת. אני נאחזת בך ואתה נאחז בי, ושנינו נוהמים כמו חיות. הצורך של שנינו הוא גדול מלהכיל, החדירה הזאת היא הדבר המושלם היחיד שיש, ואנחנו טובעים אחד בשני. אתה נכנס עמוק וחזק, ואנחנו מתנשפים אחד באוזן של השניה, הגופות שלנו מחובקים חזק ורק האגנים שלנו מתנגשים בעוצמה גוברת. אתה מרגיש אותי מתקרבת לשיא שלי ומגביר את העוצמה והקצב, וגומר מייד אחרי שאני גומרת. אני תלויה עליך, מתנשפת ובוכה, ואתה מתנשם כבדות, מזיע, ומחבק אותי כל כך חזק שקשה לי לנשום. אנחנו נרגעים לאט אחד בתוך השני, ראש ליד ראש, מתנשפים ביחד, וכשאנחנו שוב מציצים לעולם אנחנו רואים שהחדר התרוקן כמעט לחלוטין. ליד הדלת עומדת הבחורה קרועת העיניים ונאבקת עם עצמה- רואים שהיא רוצה אותנו, רוצה לקחת חלק, אבל מרגישה שאין מה להפריע לנו. היא צודקת. שנינו מחייכים וחוזרים להתרכז אחד בשנייה, והיא עוזבת את החדר, מלאה בכמיהה חדשה שלא תעזוב אותה לעולם.
