כשהייתי קטנה תמיד היו באים אליי לשחק אחרי הבית ספר..כנראה שזה בגלל שאצלי היו כל הצעצועים השווים, אבל לפני עידן הבראץ היו הברביות..היו לי את כולם, בנים ובנות, בתים ומכוניות, כל התלבושות ואפילו ספא!
היה כיף כשתמיד באים אליי..הרגשתי מארחת למופת ותמיד היה לכולם עם מה לשחק.
הייתה לי קבוצת חברות, כמו כל ילדה, אבל הייתה חברה אחת הכי טובה, זאת שאמא שלה הייתה החברה הכי טובה של אמא שלי אז היא הייתה אצלי מלא
היינו יכולות לשחק שעות בחדר בלי שאפילו ידפקו בדלת. לאמא שלי יש תאוריה שאומרת ש׳ילד רעב יוצא מהחדר אז אין מה לדאוג׳ (גדלה במושב נו מה יש לעשות) אז אף פעם לא פרצו לי לחדר בלי לדפוק (לפחות עד שבנים התחילו להופיע בבית).
משחקי הברביות הסתכמו במשחקים הרגילים, ולי ולחברה שלי נהיה משעמם כל פעם אותו הדבר..החלטנו להפוך את המשחק בבובות למשחק מציאותי יותר, אנחנו מגלמות את הברביות במשחק, ופה התחלתי לאט לאט לתת לדמיון להשתלט עליי.
בהתחלה המשחק היה רגיל, ממש כמו עם הבובות..היא מסרקת אותי, אני מסרקת אותה, היא מאפרת אותי וכך גם אני, אני מלבישה אותה והיא אותי, ואז...אז מתחילים לשחק.
במקום לסדר את בית הבובות, היא מסדרת לי את החדר. במקום הספא בובות, היא עושה לי מסאז׳ ברגליים (תמיד אהבתי גם בתור ילדה שרואה את אמא הולכת כל הזמן למסאז׳ים-כן אבא הפך אותה לתל אביבית טיפוסית). במקום לנהוג במכונית, היא מרכיבה אותי על הגב. ככה שיחקנו למשך כמה שבועות אבל משום מה החלטתי להגביר את הקצב. ממשיכים עם הכל אבל מוסיפים דברים..מנקה לי את הנעליים, אחרי שהיא מרכיבה אותי על גבה הייתי מנשקת לה את המצח, הפסקנו לאפר ולסרק אותה..מהיום אני השחקנית הראשית במשחק הזה.
היא ביקשה לשמור את המשחק בסוד, אני לא הבנתי למה..הרי זה רק משחק.
כמה שבועות שזה המשחק שלנו, מחכות ששאר הילדים ילכו הביתה כדי שנוכל לשחק לבד, עד שיום אחד רבנו.
רבנו ולא דיברנו תקופה..כמעט שנה. אני אפילו לא זוכרת על מה, אני רק זוכרת שהיא הייתה חסרה לי. כמובן שהשלמנו...אבל מעולם לא חזרנו לשחק בזה שוב.
*הפעם הבאה הייתה כבר יותר מאוחר, בגיל ההתבגרות, עד שגיליתי מה זה בדסמ חשבתי באמת ובתמים שזה לא מוזר או שונה, אלא סתם משחקי ילדים וכל אחד והשטויות שלו. מסתבר שזה אומר עליי משהו (לפחות לפי הפסיכולוג שלי)*
