ולפעמים אתה נוגע לי בדיוק בנקודה כואבת.
מפעיל אצלי כמו כפתור את הדמעות.
אומר את המילה הנכונה.
אני שותקת, מעכלת, מנסה להבין אם באמת אמרת את זה.
"הרי את הכי חשובה, נסיכה"
המבט שלי מופתע, נושמת עמוק.
"כן, אני רוצה אותה היום, ואת ההיא מחר, ואת השכנה בעוד יומיים, אבל את? זה פשוט משהו חייתי שלא נגמר, אני צריך אותך תמיד."
דמעה קטנה זולגת במורד הלחי, אני ממהרת לנגב אותה, שלא תראה, שלא תדע.
כל הכאב שבעולם, כל ההשפלה שבעולם, כל ההחפצה שבעולם, כלום, ושום דבר לעומת האמת הכואבת שלך.
זה שובר אותי, אני רוצה להיות טובה יותר בשבילך, אני רוצה להיות טובה יותר בשביל עצמי.
אני פשוט מתמלאת בשקט שלך.
באיזון הרגוע של חיבוק אוהב, עם מלא רוק (מעניין מאיפה הוא הגיע).
אתה יודע כמה קשה לי בעור של עצמי.
להודות שלמענך אני מוכנה לוותר על עצמי.
אז מהיום אני נותנת לך את כולי.
קח איזה נתח שאתה רוצה, איזה נתח שאתה צריך.