בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנְךָ

בתוך מעטפה לבנה, הניחה פתקה:

״אדוני,״

(כתבה)

״אני שלך״

וגם כשהתעכבה לחשוב איך הרגלים שגורים

מסוגלים להפוך כמעט זרים

(קצת כמו אותיות כתב היד שלה), 

ידעה שבעוד רגע ממש יניחו המחשבות 

ואת מקומן תחליף לשון לחה

מפוחדת, כמהה

שתסלול עצמה אל הבול הצבעוני.

ובדרך אל תיבת הדואר האדומה

שמונחת כבר שנים באותה בפינת רחוב

תבטיח לזכור איך שמש קיץ הטיחה בה אז

על כתפיים חשופות - 

ואיך דמיינה אז את כל העולמות כולם

ספונים בתוך מעטפות צבעוניות

מחכים דוממים לזה שיסיר מהן

טביעות עקשות של

געגוע.