לפני 7 שנים. 23 באוגוסט 2017 בשעה 8:46
תמיד עולה לי בראש תמונה של מרתף חשוך ואני כבולה בתוכו,רק חתיכת בד דק על גופי על הריצפה המטונפת,
מחכה רק לשמוע את צעדייך מתקרבים את רעש המפתח שפותח את דלת הפלדה...מחכה...ואתה??לא בא.
שמת לי בפינה קערה עם מים
קערה עם אוכל ...השרשראות שאני כבולה בהם ארוכות מספיק כך שאוכל להגיע לקערות ולא למות מרעב.
אתה מאלף אותי.
לוקח אותי לשם-לעולמך.
אתה יודע שאני זקוקה ונואשת למגע שלך,לכניעה,להשפלה,לטוטאליות האין סופית.
מנורה דולקת בקצה החדר
כאילו ומאירה באפלה.
האפלה שקיימת בתוכי,האפלה ממך.
לא נכנסת כבר כמה ימים לחדר,כאילו ושכחת שאני כאן,
אולי באמת שכחת??
הזמן במרתף נטול זמן..
אין יום ואין לילה...
ישנה רק ציפיה.
שתבוא ותאיר לי את חיי.
תבוא ותגע בי,
תכאיב לי עד זוב דם.
הכאב שנחסך ממני כואב יותר.
התשוקה הרדומה מעייפת אותי.
הציפייה...
אני תשושה,
שומעת אותך פותח את דלת הפלדה
אני מוארת משמחה,
מחייכת...ומשפילה מבט,הרי אסור לי להביט ישירות בעינייך.
מנסה לעמוד ואתה דוחף אותי לריצפה ואומר:"רק באתי להחליף לך מים,תרגעי,אל תשמחי יותר מדי מעבר לזה לא תקבלי כלום"
מאוכזבת שכך
אבל שמחה שנתת לי את הזכות לראות שוב את פנייך לאחר ימים ארוכים כמו נצח,הנצח הוא כאן במרתף שאני מחכה לך...רק שתכנס.
אולי תגע,אולי תקח,אולי תשתמש והכל באולי,כי כלום כאן לא בטוח.
חוץ מהרצון והתשוקה להיות שלך,עבורך.
מחליף לי את המים בקערה...אוכל יש לי מספיק,בכלל למי יש חשק לאכול משהו בהרגשה כזאת שאני לא שימושית.
מלטף את ראשי נותן נשיקה על המצח ואומר "חכי לי אני אחזור..שבי בשקט.אני פה"
מסובב את הגב ויוצא...
לא יכולה שלא לבכות כשהכול נסגר ואני שוב לבד בתוך האפלה..
מחכה שהוא יחזור.
❤
