השפחה שבי קופצת מדי פעם
לא מרפה ממני,מזכירה לי שהיא קיימת בתוכי.
אבל אני כאדם מודה
שאיבדתי תקווה,לא בעצמי אלא בשולטים.
אני מקבלת מלא אדומות
ולא מרגישה שהוא קיים..
אותו אחד שיקח אותי.
אני פותחת דלת ...מחייכת לעצמי,לכולם.
אני רוצה אבל עמוק בתוכי
איבדתי תקווה..
זה לא שאני לא נותנת לשפחה שבי הזדמנות,
ההפך
היא זקוקה כ"כ
אבל משהו בתוכי כבה..
נדלק,נכבה...
הרגשה מוזרה..
זה נשמע מתנשא אבל זה לא!
זה פשוט כנה...
לא מאמינה שיש מישהו שידע לקחת אותי.
אני מושיטה יד
אני לא נמנעת ..
אבל
בשלב מסויים מבינה שזה לא הוא.
אני לא יכולה להוריד את סף הצרכים שלי,
אני מרגישה שכמו שאני נותנת כך מגיע לי לקבל.
משהו שלא קרה בעבר,
פעם הייתי נותנת מעצמי ולא מדברת רק על פיזי,הייתי נותנת ולא היה אכפת לי מה אקבל בחזרה.
הייתי עיוורת.
אבל היום שהזמן עובר
אני מרגישה שלא יכולה לחשוף את עצמי מול כל אחד
לא יכולה להיות שם עבור כל אחד שקורא לעצמו "שולט"
השולט מולי צריך לשלוט בעצמו
לפני ששולט בי,
וזה ממש נדיר כאן.
הייתה תקופה שהרגשתי שאני יכולה להשיג כל אחד,גם היום.
היום אני פשוט לא רוצה כל אחד.
זה לא פוסט הזמנה.
♡
