אני צוללת בתוך החלומות שלי,
שומעת בכי חזק מאוד מהחדר הסמוך,קופצת בבהלה
קופצת מהמיטה לכיוון קול הבכי,
החדר של הילדה..
מתפרצת פנימה ורואה אותה על הריצפה בוכה בכי היסטרי,
ואני אמא פולניה ישר בלחץ...
"מה קרה"????
"הוא עזב אותי"
הבאתי לה כוס מים
התיישבת לידה על הריצפה
חיבקתי אותה
ביקשתי ממנה לשים משהו על עצמה,
"אנחנו יוצאות"
אני יוצאת איתה לאיזה קפה שפתוח 24 שעות
והיא בוכה כל הדרך...
יפה שלי אני כ"כ מבינה אותה.
יוצאות מהרכב
קניתי קפה..
יושבות בחוץ,באוויר
רציתי שתנשום אוויר נקי
חיבקתי אותה והתחלתי...
"אווייייששש מסכנונה של אמא
אהבה כואבת
לאהוב זה לא קל
להתאכזב זה לא פשוט
אלו הם החיים
אנחנו ניזונים מאהבה
אנו חיים מאהבה
אני יודעת,זה לא קל ילדה שלי
אבל אי אפשר להימנע מזה..
אי אפשר לבקש מהאהבה לא לחדור לתוכנו,
אהבה לא מבקשת רשות
היא חצופה,היא חודרת,היא זורמת בורידים
אהבה קיימת"
אני עכשיו לבד-כך היא אומרת.
"ילדה של אמא
את תגדלי
את תתפקחי,
אין ברירה,זו הדרך שלנו ללמוד
בלי הכאב הזה אנחנו לא גדלות
הכאב הזה מחזק אותנו,
מפיל
אותנו,
מרים אותנו...
אל תבכי ילדה,את בדרך הנכונה
זאת אהבה ראשונה
זאת לא אהבה אחרונה.."
אין אהבה ללא כאב.
קצת נרגעה,חזרנו הביתה,חיבקתי אותה ליטפתי אותה אמרתי לה "אמא פה בשבילך,יש לי קצת ניסיון עם אהבה,
אני איתך."
בא לי כ"כ לצעוק עליה
לצעוק ולומר
"ילדה תתרחקי מאהבה"
אבל יודעת שזה לא נכון,סה"כ הגנה של אמא..
בתאכלס אני יודעת -אף אחד לא מוגן מאהבה.
עדיף לחיות מלמות.
♡
