כשהייתי בת 6 התעוררתי בוקר אחד וראיתי את אימי בוכה
את אחי הגדול אומר לאח השני:
"שששש הם יתגרשו שהקטנה (אני) לא תשמע,
אני כותבת ורואה את המבט בעיניים של אחי,של אימי כאילו זה עכשיו.
אני נמנעת מלדבר על הגירושין של הוריי כי אין מה לחפור בזה
זה קרה לפני המון שנים וברגע שהם יתגרשו לא היה שום סיכוי בעולם שהם יחזרו,או אפילו ישתו כוס קפה יחד.
אבא שלי הוא הכח שלי
כך תמיד זה היה,
בשנים האחרונות אני מגלה שאבא שלי רק לקח לי את הכח ולא כמו שחשבתי...
אני כותבת ויודעת שאין שום סיכוי בעולם שהוא יקרא את הכתוב,
אני בתקופה של "לשחרר/להרפות"
וכאן אני משחררת אותו
במילים שלעולם לא יאמרו לו.
אבא,אני לא זוכרת שהיית איתי
אין לי שום זיכרון ממך
בעצם רק זיכרון אחד -הפעם ההיא שהעפת לאמא סטירה, זו הייתה הפעם האחרונה שהיית בבית.
אבא אתה לא מכיר אותי,
אני רק משחקת אותה
"הילדה של אבא"
אבא מעולם לא חיבקת אותי
ואני כמו ילדה טובה
תמיד אשאר כזאת
תמיד אתן לך להבין שאני
"ילדה של אבא"
אבל בחייך אבא תפקח את העיניים,
תקעת לי את החיים 20 שנה כי חשבת שזה טוב לי גם שאמרתי שלא טוב לי.
למה עשית את זה???
אך ורק בשבילך!!!!
אני יודעת אבא כמה שאתה זקוק לכבוד הזה,
אני כבר לא אתן לך אותו,
אני בוחרת לחיות את הזמן שנותר לי
לא אתן לך יותר להמשיך לקחת את חיי.
אוהבת אותך אבא
ובאותה נשימה
גם כועסת עליך אבא.
♡
