תשוקה

אני לא טיפוס קר

לא טיפוס אטום.

אבל כשזה קורה

אני מתאבנת,

פתאום לא אכפת לי

אני לא בוכה

אני נהיית קפואה.

סוג של וואקום.

לי זה לא מפריע...

אבל בסובבים שלי זה פוגע

כשהאדישות נכנסת לתוקף

הם יודעים, אומנם לא מקבלים 

שממני אין סיכוי להוציא אכפתיות.

זה לא מרוע..ההפך.

אני רואה את אחים שלי באים,הולכים ..יושבים ימים ולילות במיטה לידו,מחזיקים את ידו ומתפללים לבריאותו.

אבל הם יודעים שאין מה לעשות

פשוט מחכים שזה יקרה.

אז למה לשבת ולבכות??

זה יעזור???זה לא!

אני לא יכולה לשבת לידו ולבכות

זו לא אני.

הוואקום לוחץ וחזק..

הם אומרים שאני "בורחת".

בורחת ממה?

הרי אי אפשר לברוח מהמציאות,היא קיימת.

אני סה"כ מתמודדת בצורה אחרת.

♡