כשטוב לי אני פחות כותבת...לא יודעת למה.
אני פורקת את הכאב בכתיבה
שנה וחצי לא כאב לי,זה הרבה זמן אבל לא מספיק.
כשלא אכתוב לנצח תדעו שטוב לי.
אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי ועוברת את זה לבד,הוא רק שומע
סוג של כותל מערבי.
האמת שיכלתי ללכת לכותל המערבי אילו רציתי שרק ישמעו אותי.
אבל לא...
אף אחד לא יכול לומר לי שזה לא קיים
אהבה.
אבל כן יכולים לומר שקשה לתחזק אותה,
קשה לשמור עליה,בעיקר שהכל בא ממני.
אני צריכה להיות מוצפת כל היום ולא רק בין הרגלים,מוצפת רגשית,מחוזרת,אהובה,קיימת..
אבל כח ההרגל שיבש הכל..
אני צריכה שיניחו עלי כתר על הראש גם שאני על ארבע,אפילו קולר על הצוואר לא קיבלתי.
אז כתר??.
צריכה שימחאו לי כפיים על כל קישקוש בזנב...
כואב לי.
זה לא כך.
הרמתי ידיים...
ולא מרגישה את האחיזה שלו בי
מרגישה כואבת,בוכיה וממורמרת..
אהבה בעיניי זה הכל
אבל לא כשאני לבד.
חשבתי שאהבה היא בכל מחיר
אבל לא רק שאני משלמת את המחיר.
❤
