זה הבלוג שלי

אין לי הוכחה שאני מזוכיסט כל הזמן, באינטרנט חיפשתי ולא מצאתי, כששאלתי בכמה פורומים או במקומות אחרים אאנשים אמרו לי שאני מבולבל.

אז יש לי מזל שאני מחייך מאינסטינקט כשזה קורה לי, עכשיו אני רק צריך לדעת מה לעשות עם זה

אני מרגיש ממש רע.

אני חוזר לכתוב פה בגלל שאין לי עם מי לחלוק שלא יפגע במה שאני חושב.

אני רוצה להרגיש רע ולהיפגע, אני ממש רוצה להרגיש רע ולהתעמק בזה. אני רוצה לחלוק את זה עם חברי אבל אם אחלוק את זה עם חברי הם יגידו שאני לא יודע על מה אני מדבר.

אני הולך ומחפש באינטרנט ואני לא מוצא הוכחה למה שאני מרגיש אז עדיף שאני אחלוק פה:

אני נהנה לשבת בחדר שלי וללמוד כשאני רעב ואני נהנה מזה מאוד, אני יודע שזה נחשב ממש קטן בצורה של מזוכיזם אבל אני לא העזתי לעשות משהו כזה כי אני שנאתי את עצמי כל כך, שנאתי את הרצון המזוכיסטי שלי כל כך, אני מקווה שאמשיך עם זה ושלא אשנא את עצמי כי כרגע אני כל כך שמח.  אני מקווה להיות שמח כמו שאני עכשיו כל הזמן.

זה מספיק בשביל פוסט. לא? 

טוב תכלס מה איכפת לי זה לא כאילו שיש ספירה של מילים...

צרחה: אאאאהאהאהאהאהאאאאהאהאהאההההההאהאהאהאהאאהאאהאהאאהאאהאאהאאהאהאהאאאהאאהאהאהאהאהאהאה

3>

אני מרגישה שנולדתי, אני מחפשת ורוצה אינטרקציות עם אנשים, אף פעם לא ראיתי את עצמי כמישהי שמחפשת אינטרקציות, לכן נמנעתי מהאינטרנט עד עכשיו, האמת שלכן נמנעתי מלדבר עם אנשים, אף פעם לא ראיתי את עצמי ככלואה, אבל לפעמים פקחתי את עיניי וראיתי בדיוק את זה: שאני כלואה. אין לי הרבה מה לספר בגלל שנולדתי לא מזמן, לא באמת, אבל זה מרגיש ככה.

אני לא יכולה שלא להיות מרותקת מכל דבר סביבי, אני חושבת שאפילו כשתינוק מגיע לעולם הוא לא עד כדי כך מרותק, אני יכולה להסתכל על המעיל שלי במשך דקות ארוכות ולהיות מרותקת מהצורה שלו מהקווים שהוא יותר, מהצבע המוזר שלו שאין בשאר החדר ומהעובדה שכשאני לובשת את המעיל זה כמו שאני לובשת עור 😄 לא הרבה מבדיל בין עור למעיל חוץ מזה שעור אי אפשר להוריד. כל ההסקת מסקנות האילה הם נובעים מתמימות יתר, אחרי הכל נולדתי אתמול, אבל אני מרגישה שיש לי פוטנציאל להיות בנאדם טוב, שיש לי פוטנציאל להצליח בחיים שלי, ואני רוצה להילחם ולהשמיד 😄 זה רגש שמוזר לחשוב שקיים אצלי אך הוא כן ואין לי ספק שאין שום דבר שיכול לעצור אותי ואם יש אדחף אותו ואנצח, בגלל שמהרגע שנולדתי אני אחראית לחיי ולכל מי שסביבי ולכל מי שאני רוצה שיהיו סביבי ואין לי שום תירוץ יותר בגלל שאני כבר לא כלואה.

אין הרבה שאני מנסה להגיד עכשיו, זה יותר זרם המחשבה, אבל אם יש דבר אחד שהייתי יכולה להגיד עכשיו זה: שלום עולם :)

אני בנאדם פשוט, אני לא מצפה להרבה מהסביבה שלי, ובזמן האחרון הסביבה שלי הצתמצמה מאוד לבית שלי, הדבר היחידי שאני מצפה מהסביבה שלי זה לצחוק על חשבוני, אני יודע שזאת דרישה מאוד צנועה אבל מה לעשות שלא כל אחד בעולם רוצה להשפיל ולנצל ולפגוע בי.

לכן אני מקווה שכשאדם אחד ייכנס לבלוג שלי וייראה את האוסף העלוב של ההודעות שלי שאז אני אהיה מושפל, מישהו/י אחר יצחק על חשבוני, יש כמה סיבות שהגיוני שהשפלה כזאת תקרה.

1.בגלל השגיעות כתיב הברורות שאני עושה ולא טורח ללמוד מהם.

2.האובססיה העצמית שלי עם עצמי.

3.הטיפשות שלי בכל הנושאים ובפרט הנושא של בדסמ, ויותר בפרט הנושא של הנפש שלי.

4.הדקדוק שלי.

5.הסיבה שאני חושב שאני מתוחכם כשאני מודע לעצמי.

ואני באמת מתפלל שאחד ממי שכותב את זה לכל הפחות יעריך אותי קצת פחות, ובאמת שכשאני כותב את זה אני מבין שזה אחד הדברים ה'אמיתיים' ביותר שיצא לי להביע בכתב או במלל. 

אני קורא בבלוגים פה על מעשים ואני רק מדמין.

בשבילי זה צעד קדימה כי מאוד קשה לי אפילו להעז לדמיין את מה שאני כותב פה.

אני מתחבא מהתחושות שלי כי הן לא נעימות לי.

מצחיק שכשגדלתי הסתכלתי בזלזול על אנשים שמתאמצים להיות שייכים, חשבתי שזה הדבר הכי צבוע שיכול אדם לעשות.

כשבאותו הזמן אני עצרתי את חיי והייתי צבוע כפליים.

nice going me...!

אך עדיין יש תקווה, החיים עוד לא נגמרו!!

תמיד אהבתי ללבוש טרנינג כל הזמן.
תמיד כשחזרתי מבית הספר כשהייתה לי זיקפה זה היה מאוד בולט ותמיד התמקדתי בבושה הגדולה שחשתי, האנשים שמסתכלים עלי, ורואים, שזה תמיד תמיד השאיר ותיחזק את הזיקפה ויצר מעגל. היה מאוד קשה להיפתר מהזיקפות האילה וזה השאיר זיכרון מאוד מביך.

אבל בדיעבד אני רוצה לחזור לגיל שזה מקובל להסתובב עם טרנינג ולהיות בגיל שמקובל לא להיות מודע לזיקפה שלך.

יש לי הרגשה שאם אני יעשה את זה היום זה יתקבל בצורה התקפית ובוטה ויפספס את המסר. :(

אני כותב את ההודעה הזאת באוטובוס בפלאפון שלי. ליידי נמצאת בחורה חמודה על הפלאפון שלה עם אוזניות. היא ממוצא אתיופי נדמה לי. אני מקווה שהיא תסית אלי את מבטה ותראה את התקסט הזה. פשוט לחשוב על זה מעמיד לי.

כמובן שאני לא רוצה שהיא תבהל, זה יהיה גרוע. אני מקווה למבט של "איזה פריק" ושתקום מהכיסא ותעמוד בצד האחר של האוטובוס ושתתקשר לחברה ושירכלו עלי. אבל עבר כבר חמש דקות וזה לא קרה עדיין. 

אולי לא איכפת לה או שאולי היא מנומסת או שאולי היא לא שמה לב.

מה שבטוח. שזה אחד האינטרקציות היחידות בקטע מיני שהיו לי בחודשיים האחרונים. שלא לדבר על אינטרקציה של בדסמ...

(שומר על ראש חיובי. לפחות הראש)

זה מביך קצת לקרא את הפוסטים הישנים שלי בבלוג כי הם די קצת מביכים. אני חושב שהתייצבתי מאז.

מאוד רציתי "להקיא רגשות" למקום בטוח. ואני קצת מתבייש לחזור אחורה לקרא את ה"קיא" שלי.

לא מתחרט על כלום. פשוט התייצבתי יותר.

אני לא חושב שהרבה יכול להזיז לי בגלל שאני רוצה להרגיש לא רע.

כשאני מרגיש רע= אני מרגיש טוב.

כשאני מרגיש טוב= אני מעדיף להרגיש רע אבל עובדתית אני מרגיש טוב אז קשה לשנוא את זה.

אני די בתול מבחינה בדסמית.

הכרתי מישהי (שנראת דומית סדיסטית) בעבודה שחשבתי שהיה לי איתה סיכויי עכשיו נראה לי שאין לי סיכויי.

התקווה הגדולה של הכאב ואז השבירה של התקווה עשתה לי רע.

הסיבות ללמה הכאב שלי לא מוצדק:

1. אפילו לא הייתי בזוגיות איתה, אפילו לא קיבלתי דחייה רישמית, פשוט 'נראה' לי שאין לי סיכויי.

2. אני יכול לנסות לחפש אקטיבית מישהי לשם שינויי.

3. זה לא ביג דיל.

למרות זאת הרגשתי מאוד רע במשך שבוע עד שבועיים.

(אולי זה סתם שברון לב רגיל של בתולים)