לפני 8 שנים. 7 ביולי 2015 בשעה 22:28
אני אומרת לו שאני רוצה את זה .
אני יודעת י שאני זקוקה לזה.
אבל השינוי האמיתי צריך להגיע מבפנים.
אין מי שיכול לתת לך את ההרגשה של קורבן, מלבד את עצמך.
אני מספרת לו על הנפש הפצועה שלי .
יש בה חבלות בשלל צבעי הקשת.
מספרת לו על הנפש שלי שבוכה במסתרים
על כל מה שאני יודעת ולא חושפת.
הוא מושיט לי יד אומר שהגיע הזמן לשנות.
אני מתבצרת בעמדתי , הפחד לשנות גדול ממני .
אני מסתובבת כך חודשים,
פאק איט...
אני מסתובבת ככה כמעט חיים שלמים.
אין שינוי בלי מעשים!
לכתוב מילים זה נחמד ומשחרר
לדבר זה נהדר .
אבל כלום לא יקרה אם לא אפעל.
אז למה אני לא מצליחה לזוז?
מי המנוול שקושר אותי מבפנים?
מי האדיוט שחסם את פי עם גאג?
מי זה שמשכנע אותי שאני לא ראויה?
מי זה שצועק באוזני שאני לא שווה?שלא מגיע לי, שאין לי זכות לרצות.
מי זה שמצליף בי ללא שום הכרה על כל צעד שאני עושה?
אני מסתכלת לתוכי ומבינה שזו היא אשליה
ואפילו הסוהר האכזר ביותר אינו יכול לכלוא אותי .
ההבנה שהמתפחות לבית הכלא שבי טמונים בתוכי מאוששת אותי.
הצעקה שיצא מתוכי ,מלבי ,מנשמתי עוררה את כולי .
היא הולידה רצון בוער לחיות,
היא גרמה לרצות להוולד מחדש.
להבין את חבלי הלידה .
להתנתק מהשילייה ומחבל הטבור שקשור אל תוך עמקי התודעה זו שמכה בי בחוזקה.
פתאום הרגשתי עטופה.
פתאום הרשתי לך להתקרב , לחבק להכיל
פתאום נתת ללב שלי מקום בתוכי.
הוא חי הוא פועם הוא מרגיש הוא אוהב.
הלב שלי לוחש בתוכי "קומי ילדה תתנערי, קומי ילדה את יכולה.."
הלב שלי כאן והוא מבטיח לא לעזוב
הוא רק רוצה שלא אשכח לאהוב
הלב שלי כאן והוא לא עוזב
אני מרגישה אותו
הוא שלי
הוא אני
הוא כאן והתהליך קשה ומפרך
הוא מפרק אותי לגורמים
הלב שלי כאן והוא לא עוזב
הוא נותן לי לטייל בתוכו
אני עולה בין החדרים עוברת בעליות
מתכרבלת בתוכו
נותנת לו את הזכות לכרבל אותי
הלב שלי נפתח
הגיע העת לעידן חדש.
והשמש תפציע ותסנוור
אך אני אהיה ילדה גדולה ואתבגר
כי הבטחתי ללב
ונכון שעוד אפול ואמעד,
אבל הלב שלי... הוא כאן.
אין שינוי בלי מעשים .
קדימה מתחילים!
