מתי?

Don't depend on anyone” too much in this world, because even your own shadow leaves you in the darkness ”

כשאנחנו ישנים שינה מתוקה, יש גמדים קטנים שבאים ומסדרים את כל הבלאגן שיש לנו בראש. מה שלא הצלחנו לפתור במשך היום, כל מה שנזרק לרצפה כי לא ידענו היכן לאחסן אותם, הם מגיעים ובשקט של תבונה מכניסים את אותן מחשבות ובעיות לתאים קיימים או מייצרים לנו תאים חדשים במקום התאים האפורים הישנים שאיבדו את צבעם עם השנים. ואז, אנחנו מתעוררים בבוקר ולרוב יש לנו את התשובה, יש לנו את הפתרון אז אנחנו מתחילים את היום החדש עם מחשבות מסודרות ואופטימיות זהירה ושוב כמו אוגר שרץ על הגלגל אנחנו נכנסים ללופ של יצירת בעיות חדשות, מוודאים שהגמדים לא ישתעממו בלילה חס ושלום.
הפירוש והראיה הסובייקטיבית שלנו במצבים מסויימים היא בדיוק הנקודה בה אנחנו מאלצים את הרגש שלנו להחליט מה עושה לנו טוב או רע . אז באיזה שלב מגיעה התגובה הפיזיולוגית? האנרגיה שמשתוללת לנו בגוף כשאנחנו שמחים , הבכי כשאנחנו עצובים או הקמטים במצח כשאנחנו כועסים ? לפני הפרשנות או אחריה?
כך או כך בסופו של יום אנחנו ורק אנחנו אחראים לאושר שלנו.

בחרתי להתעלם, בחרתי להתריס, בחרתי לפחד, בחרתי להתחצף, בחרתי להתגונן, בחרתי להיפגע, בחרתי ליפול.

בחירה אני עושה כל יום וכל שעה בחיים שלי, כמו כל אחד, איכשהו תמיד אני בוחרת לא נכון.
ואז מגיעות החרטות, ההלקאה העצמית, התירוצים לעצמי שאולי בכל זאת בחרתי נכון, לפחות מחלק מהמקרים כדי למנוע מעצמי התרסקות מוחלטת על הבטון.
עכשיו מה? מה עושים עם כל הבחירות השגויות?
מה עושים עם המחיר שהנשמה צריכה להתמודד איתו? אם אפשר לתקן מתקנים. אבל אם אי אפשר לתקן? מה אם כל הדלתות סגורות? אנחנו תמיד מייחסים לעצמנו חשיבות גבוהה או נמוכה תלוי באיזה בית גדלנו. ואם החשיבות גבוהה אז דלת סגורה היא איום גדול עבורנו כי אנחנו צריכים להתכופף בכדי לנסות לפתוח אותה. ופה ההפסד גדול יותר כי ככה קשה לנו יותר לתקן את הבחירות השגויות שעשינו.

אז אני בוחרת להיות תמיד קרובה לידית או פשוט לבחור נכון.