על החיים ועל המוות.

היתה לי תחושה. גם מישהו אמר לי.

שבועיים. זה מה שהייתי צריכה כדי להגיע לכל הקצוות.

עפה, נוזלת, מתרסקת, עפה גבוה.

והכל יצרתי לבד. ליהקתי יופי של שחקנים לסרט.

ועכשיו כואב לי. צף כל החרא. 

כואב לי הכוס. כואבת לי הקרקפת, כפות הידיים.

הצוואר. וגרון. הלב. כואב לי על הילדה שהיתה אני.

כואב.

לא רוצה יותר. לא שולטת. לא נשלטת, לא מתחלפת.

אני רוצה עכשיו וניל מתוק. מתוק וריחני. 

.

אז מחר כנראה, אהיה כה רחוקה.

אני הייתי ביניכם כמו 

כמו כלום.