על החיים ועל המוות.

זה לא שהגשר צר, זה פחד הגבהים שלי. 

זה לא התקף חרדה, זה הגוף שמתעורר. כשאמרתי לך שאני חיה את הרגע, לא היה בזה שום דבר רוחני, זה מאוד פיזי וארצי הידיעה שבכל רגע הכל יכול להיגמר.

זה לא דיכאון, זה הצבע שמתקלף מהמציאות היחסית. זו לא מחלת נפש זה הגוף שזוכר.

המילים שזולגות לך  מבין השפתיים, מכסות, מחליפות את הדמעות שכבר מזמן שכחת לבכות. 

הייתי רוצה לעטוף לך את הקוצים המדממים, במקום זה אני פוסעת לידך עם הידיים בכיסים. ומקשיבה.

עוד דקה, נחזיק את הרגע הזה בזיכרון, מנגנון ההגנה שלנו יאסוף את מה שנחוץ לו יסנן את כל מה שמיותר.

הנה, היום כבר מחר.