אהבה כמה דיברו כתבו שרו אותה וימשיכו לעולם להלל את הסם הנחשק.
שאין שום דרך אחרת להזריק אותו למח ולנשמה...
כשהיא בשיא אנחנו מחייכים כמו דבילים, נוסעים לאן שלא צריך וכמעט רוקדים עם עצמנו ברחוב
ורוצים לצרוח ליקום תודה. ואז מתחיל הפחד, לאבד אותה. מחשבות של חרדה האם זה יגמר?
ובדרך אנו עושים את כל הטעויות האפשריות מסתפקים במועט העיקר שלא יגמר. מנסים לרצות את הצד השני בכל מחיר.
עד שהאהבה הופכת להשפלה ורק מנסים להאחז בה ולהחיות אותה למרות שכל הסימנים מראים מוות קליני!
כשהיא מסתיימת אנחנו פגועים כאובים פיזית יש אבל גדולה ושחורה שלוחצת על חדרי הלב. מרגישים מנוצלים.
מנחמים את עצמנו בקלישאות היא, הוא לא שווה אותי. וברוב המקרים זה נכון רק שהרציונל לא קיים רק הלב שפועם.
ואז מתעוררות השאלות מה עכשיו? למי אספר? עם מי אשמח? עם מי נעביר את הערב? את השקיעות? את החלומות?
כי בתוכנו כולנו חיות של אהבה כולנו מנסים להגיע אליה לסם הנחשק אהבה.