לא פעם ולא פעמיים נכנסתי לאתר, שורה כתובה באדום אשר מכריזה על הודעות ממתינות שלחה אותי לדף ההודעות. ואז לפתע... הודעה משולטת.
"ניסית פעם?"
"בכל שולט יש נשלט"
"תנסה פעם אחת להתמסר"
"אני אהיה עדינה"
ועוד הרבה משפטי מפתח אשר חלקם אני מודה... היו טובים.
אך אני תמיד חוזר ועונה; אני לא נשלט, אין בי את זה, לא היה בי את זה, ומאוד מאוד קשה לי להאמין כי זה יהיה בי אי פעם.
ואז יש את המתחלפות, אשר אני נוהג לקרוא להן "המסוכנות". מישהי אשר מרשה לעצמה "להתחלף" יכולה להפתיע בכל עת ובכל שעה.
תמיד חששתי ודמיינתי את הרגע הזה בו הנשלטת תעלם ופתאום תופיע השולטת. אז "מתחלפות" נהיו טאבו.
ועכשיו, אני יושב במשרד, מסך המחשב מולי, הדלת סגורה, הוילונות מסתירים מהעולם את העולם שלי, והתמונה שלה בוהה בי, אולי באותה מידה שאני בוהה בה.
ממתי אני חושב על מישהי? ועוד על מתחלפת?
ואז הדמיון נכנס להילוך, והסצינה הזו של הביקור הראשון בדירתי, היא נכנסת, לבושה בשמלה שחורה, גוף מהמם, ושפתיים אשר גורמות לי להתבלבל. יש לה שפתיים של תמימה, של ילדה, של חסרת אונים, ובאותו זמן שפתיים של כלבה (לא במובן המוכר כאן), של ביצ'ית, של מנייאקית, של שולטת.
ממתי אני נמשך לדבר כזה? אני מפסיק את הדמיון וחוזר למציאות, שואל את עצמי מה קורה כאן.
אבל זה רק דמיון, אני משכנע את עצמי ומרשה לראש שלי להמשיך לתוך הסצינה.
הכל שונה, במקום מבט מתחנן זה מבט של שווה לי, מבט שדורש שגם אני ארצה ולא רק היא. הראש שלי מנסה להבין, לתכנן. מה אני עושה? איך ניגשים למישהי שאין לה את המבט המתחנן הזה?
אני ניגש, אוחז בזרועותיה, קובע את העובדה שהיא שלי ולא שווה לי, ובאמת בשניות הראשונות היא משחררת את השליטה, נותנת לי לאחוז בה בחוזקה, מביטה בי בחוסר אונים, בעיניים של נערה שפעם ראשונה נמצאת בזרועותיו של גבר.
אני ניגש לנשיקה הראשונה, למגע הראשון של השפתיים העדינות אך החזקות. היא מתמסרת, אך לפתע ידייה מתרוממות אל זרועותיי, האחיזה מתחלקת. אני אוחז בה, היא אוחזת בי, הנשיקה נהיית תאוותנית, חזקה, לפתע הנערה נעלמת, והיא משיבה מלחמה.
לא, אני לא אוהב את זה, אני אומר לעצמי ומתעורר חזרה לתוך המשרד.
אבל זה רק דמיון, אני משכנע את עצמי עוד פעם וחוזר לדירה.
הפעם אנחנו כבר ערומים, בחדר השינה, היא על המיטה, שוכבת על הבטן, ישבנה חלק ומושלם, היא מסתכלת אלי מזוית העין שלה, חיוך שובב על פניה אשר מופיע ונעלם כל רגע, היא מתחננת להצלפה, מתחננת לסטירה, מתחננת לכאב, אך זה שונה... היא נשלטת בתור שולטת.
אני שם בשבילה, מכאיב לה בגלל שהיא רוצה, מכאיב לה כי היא נהנית, כי היא רוצה להרגיש, כי היא מוכנה להיות שם, כי היא... כי היא... כי היא... עכשיו אני מבין... זה רק בגללה.
אני רגיל להרגיש את הפחד של הנשלטות שלי, את חוסר האונים, את התחושה של החשש. כאן אין חוסר אונים.
ואני חוזר למשרד, הטלפון מצלצל ומחזיר אותי למציאות.
"כן." אני עונה.
"הגיעו להחליף לך..." המזכירה שלי אומרת.
"מה?"
"הגיעו להחליף לך את הספה במשרד. הם יכולים להכנס?"
סימן מלמעלה? ;-)
