מבוסס על סיפור אמיתי

בדרך כלל אני ישן על הספה בחדר העבודה שלי...

אני לוקח ספר, נשכב על הספה, קורא עד שהעיניים מתחילות להיעצם ואז מניח את הספר על השולחן הצמוד ונותן לחלומות להשתלט.

שלשום זה היה קצת שונה. נכנסתי לחדר העבודה, נשכבתי על הספה, פתחתי את הספר בעמוד שבו עצרתי יום לפני, ואז, כרגיל, לינור (בדוי) חזרה לי למחשבות. הנחתי את הספר והרמתי את הטלפון. היא הייתה מחוברת.

בא לי לכתוב לה, אמרתי לעצמי ומיד נזכרתי שהבטחתי שאני לא עושה את זה. היא איתו. דמיינתי שהיא מתכתבת איתו. היא בטח בעננים. לא חושבת עלי.

התחלתי לכתוב לה הודעה... הודעה שבה אני כותב לה שאני אוהב אותה. שאני לא מפסיק להתגעגע. שהיא האישה הכי יפה, הכי חושנית, הכי מצחיקה, הכי סקסית, הכי מעניינת שאי פעם הכרתי.

כרגיל... מחקתי את ההודעה.

סגרתי את הטלפון, הרמתי את הספר, אבל לא פתחתי אותו.

עצמתי עיניים ולחשתי, "אני לא יודע אם אתה קיים, אני מאמין שכן. אני יודע שאני בדרך כלל לא פונה אליך, אבל אם תוכל לעזור לי במשהו... לינור... חייבת להיות סיבה לכך שהפגשת בינינו. חייבת להיות סיבה לכך שאני מרגיש כאילו שהיא חלק ממני. חייבת להיות סיבה שאני מרגיש כל כך חסר אונים שאני רחוק ממנה. אני לא מתכוון להישמע כפוי טובה, בעיקר בגלל כל מה שהבאת לי בחיים... ועל חלק מהדברים ה"טובים" עוד נדבר בהזדמנות... אבל אם תוכל להתערב. לתת לי סימן, כל סימן... שאנחנו צריכים להיות בקשר. כל קשר."

פתחתי את העיניים. "אני מבטיח שאני אהיה שונה הפעם. אני לא אדבר על אהבה. אני לא אתן לרגש להפריע לקשר, כל קשר, שיהיה בינינו. רק תן סימן... שהיא תתקשר. שהיא תשלח הודעה... משהו."

שקט מוחלט.

הרמתי את הטלפון ובדקתי שוב. היא כבר לא הייתה מחוברת.

צחקתי על עצמי, הרמתי את הספר והתחלתי לקרוא.

בוקר למחרת, שבור מבפנים, עומד עם קולגה לעבודה, הטלפון לפתע רוטט.

בהתחלה לא ייחסתי לכך כל חשיבות. לאחר כמה שניות הוצאתי את הטלפון מכיס החליפה ופתחתי אותו. צחקתי.

הסתכלתי לכיוון אחד החלונות ולשמיים הכחולים שבצבצו מבעדו ולחשתי "תודה..."

היא שלחה הודעה.

שאלתי אם אוכל לכתוב לה יותר מאוחר. היא הסכימה.

אחר הצהריים התקשרתי אליה ושמעתי את הקול שלה שוב. יש לה קול משכר... ממסטל. התאפקתי מלומר לה מה יש לי בראש...

בא לי אותך לינור... בא לי שתהיי שלי. בא לי לתפוס אותך ולנשק אותך. לגעת בך. לסובב ולהצמיד אותך לקיר, להיצמד אלייך, לאחוז בגרון שלך ולנשק אותך מאחור. לתת לך להרגיש אותו בולט מתחת למכנס ולגרום לך להתחנן שהוא יהיה עכשיו בתוכך.

אבל...

אני אוהב אותך לינור. ואם אני אומר לך את כל מה שעובר לי בראש כרגע, את יכולה לחשוב משהו אחר. את יכולה לפספס את החשק הבלתי פוסק הזה שלי לגרום לך לחייך. את יכולה לפספס את הרצון הבלתי נשלט הזה להיות הגבר שידאג לך ולבת שלך למשך כל חיי. את יכולה לפספס את המשאלה שלי... שתהיי האמא של הילדים שלי.

אז... אני שותק, ומדבר על שטויות.

ואז בערב... שנינו מתכתבים כמעט שעתיים. תפסיק לפחד! אני צורח על עצמי, ונזכר שהבטחתי לאלוהים שאני אשנה את כל היחס שלי ללינור. בלי רגש. בלי אהבה. זה רק גבר שנמשך לאישה שהוא לא יכול להוציא מהראש כבר עשר שנים...

התכתבנו על הכל... ואז היא הזכירה את הבת שלה. אמרה שהיא סיפרה לבת שלה שאנחנו בקשר. זה הרג אותי מבפנים. זה העלה לי את כל הדברים שדמיינתי שאנחנו עושים ביחד כמשפחה. הייתי חייב לעבור נושא... זה הרג אותי.

ואז אני כותב לה, שאני רוצה אותה. זורק רמיזות מיניות. דואג שהיא תצחק מכל משפט שני. כל פעם שהיא כותבת לי שהיא צוחקת אני מחייך חיוך טיפשי. מרגיש כאילו גרמתי לה לאורגזמה. תוך כדי מתחיל להרגיש את המשיכה המינית שיש לי אליה כבר עשר שנים. המוח שלי נאבק בין הרצון להנות מזה שאני גורם לה לחייך, לבין הרצון לגרום לה לצרוח מהנאה.

מרגיש את הלחץ במכנס... ושולח יד.

לא... לא הבאתי ביד. אבל חשבתי על זה. היא שלחה לי תמונה שלה. היא נראית יותר מקסימה, יותר יפה, יותר נחשקת ממה שזכרתי. היה בי חלק שרצה לכתוב לה שאני נוגע בעצמי. אבל לא הצלחתי.

כל השיחה זרמה בצורה כל כך מושלמת. כל משפט שאחד מאתנו כתב היה כאילו שורה בסרט מושלם. הדיאלוג המושלם. הכרחתי את עצמי לנווט לשיחה מינית... לא רגשית. וזה הצליח. אמנם הדחף לכתוב לה שאני אוהב אותה גרם לי להיכנע כמה פעמים ולכתוב לה שאני אוהב אותה... אבל לא נשאבנו לשיחה על...

סוף השיחה קצת שאב אותנו חזרה לימים עברו...

נראה שהתפקידים התחלפו. בעבר אני הייתי זה שמפחד, שחושב יותר מדי... ועכשיו, דווקא כשאני הופך להיות זה שזורק את כל החוקים ועוצם עיניים ואומר "מה שיהיה יהיה..." היא...

 

זה היה אמור להיות יום טוב. קיבלתי באמצעות שליח משהו שחיכיתי לו כבר שנה שלמה. ואז נזכרתי שהמפגש היום.

נכנס לרכב, מתוסכל מהמפגש הטיפשי הזה שהם ארגנו, אבל איפשהו מבפנים קצת מתרגש לשבת עם כולם לאחר שנתיים שלא נפגשנו. נסיעה של שעה לאזור המרכז, החלפת בגדים מהירה בדירה ששמרתי לעצמי באזור רמת גן, ואז נסיעה קצרה למסעדה.

מי קובע ארוחת צהרים בשעה 11:45 בבוקר?!

נכנס למסעדה, וכמובן כולם כבר שם... גם שירי (בדוי).

כל אחד נותן חיבוק כאילו לא התראינו עשר שנים. רוני (בדוי) מנשק אותי על כל לחי ודופק צ'פחה לגב. ואז... אנחנו עומדים אחד מול השניה, חיוך ביישני על הפנים שלה, מבט מתבייש על שלי. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתבייש במה שעשיתי. שירי בן אדם טוב, שתמיד רוצה לעזור לכולם. אבל במקרה שלי, היא עברה גבולות מסוימים.

אני מרים את הידיים והיא מיד נופלת לחיבוק ארוך.

"התגעגעתי אליך, טיפש," היא לוחשת.

"גם אני."

משחררים אחרי שתי דקות שלמות את החיבוק ומתיישבים ליד השולחן. כולם מתחילים לדבר, לספר, לחלוק, ואז מגיעה המלצרית ומתחיל מבול ההזמנות. העיניים שלי מפוקסות על שירי. היא כמו אחות קטנה שבטוחה שהיא האחות הגדולה. היא מוציאה את הטלפון ומתחילה להתכתב עם מישהו. היא צבעה את הציפורניים שלה בירוק. לא יכולתי לסתום...

"ירוק? באמת?" שאלתי בזלזול והצבעתי על הציפורניים שלה.

שירי הסתכלה עלי במבט מתנשא מזויף וענתה "תתרכז בצד שלך של השולחן."

צחקתי.

שולחן של שניים עשר איש אבל בשבילי ובשביל שירי, לא היה שם אף אחד. דיברנו במהלך כל הארוחה על מה שקרה אצלנו בשנתיים האחרונות. ואז היא התכופפה קצת קדימה ושאלה בלחש, "מה חדש עם לינור (בדוי)?"

התכופפתי חזרה ועניתי , "כלום, היא עדיין איתו."

אני לא בטוח מה זה היה, אכזבה או עצב, אבל שירי נשענה אחורנית ולרגע הייתי יכול להישבע שראיתי את העיניים שלה דומעות.

התעלמתי מאותו רגע. לא רציתי להישאב לעוד שיחה על לינור. היה לי מספיק קשה להתמודד עם העובדה שאמרתי לאישה שאני אוהב ללכת להיות עם מישהו אחר.

אני לא אשקר... אני מוצא את עצמי לפחות פעמיים ביום כותב לה הודעות ואז מוחק אותן לפני שאני שולח. לפעמים זה "בוקר טוב, מקווה שאת מאושרת היום." לפעמים זה "חשבתי על זה ואני חושב שאת צריכה להיות אשתי. בא לך להתחתן?" לפעמים זה "אני רוצה להביא איתך ילד או ילדה, ולהיות האבא והבעל המושלם."

אחרי ההתכתבות האחרונה שלנו, שבה כתבתי לה דברים שלא חשבתי שאני בחיים אגלה לה, אני מוצא את עצמי שוב מדמיין אותה בהריון ממני. מדמיין שאנחנו במקלחת, הבטן שלה עגולה וסקסית. אני מסבן לה את הבטן, את הגב, את השדיים.

מדמיין שאני יורד על ברך אחת במקלחת ומתחיל לדבר אל התינוק שלנו שבתוכה.

ואז מתעורר שוב למציאות.

"אתה תהיה אבא מדהים," השכנה שלי תמיד אומרת שהיא רואה אותי עם הילדים שלה. "אני מדמיינת אותך יושב ומספר להם כל מני דברים, מדבר אליהם בגובה עיניים ומצד שני מבין שהם ילדים. זה נדיר."

כשארוחת הצהרים הסתיימה וכולם התחילו לקום, שירי ניגשה אלי, אחזה בזרוע שלי ולחשה לי לבוא איתה הצידה. יצאנו מחוץ למסעדה ותפסנו מחסה מהשמש מתחת לעץ הכי קרוב.

"אני לא מתערבת הפעם, הבטחתי."

"יופי," עניתי מיד. "כי אין מה להתערב. היא איתו ואני דאגתי שהם יהיו ביחד."

שירי הזיזה את הראש אחורנית. "מה זאת אומרת דאגת?" הבעת הפנים שלה השתנתה. "מה עשית?" היא שאלה ברצינות גמורה.

"כתבתי לה שתהיה איתו. שתהיה מאושרת."

שירי הסתכלה לי לתוך העיניים, כאילו מנסה לברר אם אני דובר אמת ואז... סטירה ישרה וחזקה לצד שמאל של הפנים שלי.

"אתה מטומטם?!" הצרחה שלה הדהדה בכל הרחוב. "אתה שלחת את האישה שאתה מטורף על התחת שלה לאפס הזה!" היא תפסה את החולצה שלי. "מה נסגר איתך?!"

"אני רוצה שיהיה לה טוב, שירי."

שירי עזבה את החולצה ונצמדה לפנים שלי. "אתה רוצה שיהיה לה טוב?! ומי היה עושה לה יותר טוב בחיים? מישהו כמוך שהיה מנשק את הרצפה רק בגלל שהיא דרכה עליה? מישהו שהיה מעניין אותה בחיים שלה? מישהו שהיה מצחיק אותה בחיים שלה? מישהו שהיה דואג לבת שלה בחיים שלה? מישהו שהיה דואג לכל דבר שחסר לה או לבת שלה? מישהו שהיא אוהבת ומרגישה ויודעת שהיא מחוברת אליו נפשית?"

שירי הרימה את היד וכיווצה אותה לאגרוף.

"או מישהו שהיא לא מצליחה להתחבר אליו כבר חמש שנים?!"

"נראה לי קצת יותר..." אמרתי.

"אל תתחכם איתי!" היא לקחה צעד אחד אחורנית, כאילו מנסה להירגע. "היא אוהבת אותך, טיפש!"

"והיא עדיין איתו."

"כי אתה אמרת לה!" היא צרחה שוב.

עצרתי אותה והחלטתי לפתע לומר את כל האמת. אולי כך שירי תשתכנע. הסברתי לה שחשבתי הרבה על מה שעשיתי, ושהכאב שהרגשתי ברגע ששלחתי את ההודעה שבה אמרתי לה להיות איתו, עדיין מלווה אותי.

"את חושבת שעכשיו לא כואב לי? את חושבת שלא חשבתי עליה כל הארוחה? את חושבת שזה קל לי להיזכר במילים שכתבתי לה?

"אז למה...?"

"כי אני אוהב אותה. כי דמיינתי שהיא נשואה באושר ושהיא הביאה עוד ילדים. כי דמיינתי שהיא הבן אדם הכי מאושר בעולם, ואני רוצה להפוך את הדמיון הזה למציאות."

"אז תציע לה כבר, טיפש!"

צחקתי. "היא לא רוצה אותי, שירי."

שירי נראתה מתוסכלת, עצבנית. היא נשמה עמוק ואז הסתכלה עלי. "יש רק בעיה אחת עם מה שאתה אומר עכשיו."

"והיא?"

"היא יצרה איתך קשר אחרי שלוש שנים."

"בן אדם שלא רוצה מישהו לא מרגיש דחף ליצור קשר עם מישהו אחר אחרי שלוש שנים. לעומת זאת..." שירי הרימה את הידיים כאילו מסבירה את הברור מאליו. "אישה שמאוהבת בגבר, כן יוצרת קשר עם גבר למרות שחלפו שלוש שנים מאז שהיא דיברה איתו."

לא יכולתי להתווכח עם המשפט הזה. היה בו משהו הגיוני. אבל לינור לא שלחה הודעה מאז שכתבתי לה ללכת איתו. היא לא ניסתה אפילו...

אמרתי לשירי שהלוואי שהיא הייתה צודקת ולינור באמת מאוהבת בי. סיפרתי לה שיומיים רצופים לאחר אותו יום שהיא יצרה קשר הסתובבתי עם חיוך טיפשי על הפנים ואפילו כתבתי על מה שעברתי. ראיתי את העיניים שלה נפתחות לרווחה "אפשר לראות מה כתבת?" היא מיד שאלה, אך אמרתי לה שמעדיף לשמור את זה לעצמי (למרות שאני מפרסם את זה כאן).

ליוויתי אותה לרכב, שנינו נזכרים שהשארנו את כולם מאחור בלי לומר שלום, היא פתחה את הדלת, זרקה את התיק למושב הנוסע והסתובבה אלי.

"אתה יכול לענות לי על שתי שאלות?"

הסכמתי.

"היית נכנס איתה לקשר לא מחייב? פגישה אחת? שתי פגישות? אולי פגישה פעם ב? גם אם היה לה מישהו? בלי עכשיו סרטים של אהבה וגעגועים?"

חשבתי על זה. מצד אחד, רציתי לענות שלא. מצד שני, אני מודה, להיות עם לינור, גם אם זה פעם או פעמיים, גם אם יש לה מישהו, זו בחירה יותר טובה מלא להיות איתה בכלל.

עניתי שכן.

"שאלה שניה," שירי התקרבה אלי. "היית מתחתן איתה עכשיו ומביא איתה ילדים?"

חייכתי. ידעתי למה שירי מתכוונת. לא הייתי צריך לחשוב על זה.

"בלי לחשוב פעמיים..." עניתי.

שירי נישקה אותי על הלחי, חיבקה אותי ונכנסה לרכב.

הסתכלתי על הרכב שלה מתרחק מהמקום והוצאתי את הטלפון מהכיס. חיפשתי את השם של לינור באנשי הקשר, האצבע עמדה מעל כפתור החיוג...

 

שוכב על הספה בסלון, מנסה להתרכז בספר... מכירים את הימים האלה שאתה צריכים לקרוא כל שורה פעמיים בגלל שהראש שלכם בכלל במקום אחר לגמרי?

אני מרים את העיניים לפינת הדף. עמוד 312. מעביר לעמוד האחרון ובודק את המספור. עמוד 748. זה לא הולך להסתיים בקרוב.

שולח את היד לשולחן לידי ומרים את הטלפון. מנסה להתאפק אבל לא מצליח ונכנס לראות אם היא מחוברת.

היא כן.

בא לי לכתוב לה... "שבוע טוב סקסית, איך עברה לך השבת?" או "מה עושה הערב?" או "מה את לובשת?" או "אם היית עכשיו כאן, הייתי קורע ממך את הבגדים..."

טוב, אז האחרון רוב הסיכויים היה מגיע אחרי כמה דקות של התכתבות, אבל הרעיון ברור.

היא עדיין מחוברת.

מנסה לדמיין שהיא יושבת עם הטלפון בדירה שלה, ורואה שאני מחובר, ופשוט מסתכלת. בדיוק כמוני. אולי היא שואלת את עצמה אם אני אכתוב לה. אולי היא שואלת את עצמה עם מי אני מתכתב.

עם מי היא מתכתבת?

שאלה טיפשית... ברור שאיתו.

סוגר את הטלפון וחוזר לספר. זהו... היא איתו, אין לי יותר מה לחשוב עליה. אם היא הייתה רוצה אותי, היא הייתה עושה משהו. תתרכז בספר.

הפעמון מצלצל.

"נו, רציני?!" אני ממלמל בעצבים כשאני קם מהספה וניגש לדלת. המסך מראה את רוני (בדוי) עומד שם עם בקבוק זכוכית ביד. אני לוחץ על כפתור הכניסה ופותח את הדלת.

"אני עסוק," אני מיד זורק לכיוון שלו, אבל זה לא עוצר אותו והוא ממשיך ללכת עם כוונה לכיוון הדלת.

"מעניין לי את ה..." הוא עונה בציניות מוחלטת ונכנס לבית שהוא דוחף אותי הצידה.

"מאיפה אתה יודע שאני לבד?" אני שואל בעצבים כשאני סוגר את הדלת.

הוא עוצר, מסתובב אלי עם עיניים עצומות ואומר, "תן לי לנחש, אתה יושב וקורא ספר שהוא באורך של מגילת אסתר, רק פחות מעניין מהמגילה?"

לא עניתי, אבל זה לא עצר מרוני לפתוח את העיניים, לבחון את הסלון ולאתר מיד את הספר שהיה מונח על הספה.

"הייתי אומר שאני גאה בעצמי, אבל זה היה יותר מדי ברור," הוא זרק וניגש למטבח לקחת שתי כוסות.

"חופשי... תרגיש בבית," אמרתי בעצבים וחזרתי לספת הסלון.

"אני בסדר," הוא הצטרף אלי לסלון והניח בקבוק וויסקי על השולחן ושתי הכוסות לידו. "אתה לעומת זאת, בטח שוב חושב על סינדרלה."

"מצחיק," עניתי מיד.

"אני יודע," רוני פתח את הבקבוק ומזג לנו קצת לכל כוס. "ואתה יודע למה הנסיך הלך וחיפש למי מתאימה נעל הזכוכית?"

תפסתי את הראש. זה בדיוק מה שאני צריך, שיחת עידוד מבן אדם שמנהל מערכת יחסים פתוחה עם אשתו.

"נו," שאלתי ורק קיוויתי שהוא ילך.

רוני הרים כוס אחת והגיש לי אותה. "כי לא היה לו חבר ששיכר אותו בשביל שישכח את הטיפשה שאיבדה נעל תוך כדי ריצה." הוא הרים את הכוס שלו, ניגח אותה בשלי, לגם את כל הנוזל בבת אחת ואז פתאום שאל, "איך אפשר לאבד נעל?!"

תפסתי את הראש פעם שניה.

"רציני עכשיו, אחי," רוני התקדם עד לקצה הספה. "עברת אותה לפני שלוש שנים, לא? היא שאלה למה לא הייתה לך קורונה, או משהו כזה."

"לא בדיוק..." אמרתי להגנתה.

"תן לי לנחש, היא לא התכוונה לזה או שאתה לא הבנת אותה נכון."

הזזתי את הראש מצד לצד. אין לי כוח להסביר לו.

"מה שאני רוצה לומר," הוא המשיך, "עזוב את השטויות ששירי (בדוי) מוכרת לך בקשר ללינור (בדוי). נשמות מחוברות וכל החרא הזה." הוא התקדם עוד סנטימטר. "היום אם בחורה רוצה גבר היא אומרת לו, בלי משחקים."

"רוני," עצרתי אותו. "לינור חושבת שאני נשוי."

"אז אחי, יש לך עסק כאן עם מפגרת."

תפסתי את הראש פעם שלישית. "היא בכלל לא מפגרת. היא... פשוט לא יודעת."

רוני הסתכל הצידה, כאילו חושב מה יש לענות ואז זרק, "ולך אסור להסביר?"

הסתכלתי עליו חזרה עם חיוך. מי היה מאמין... רוני הבין.

סיימנו עוד שתי כוסות ורוני הואיל לעזוב אותי בשקט. נסע שעה להגיע אלי ועכשיו שעה לחזור, אבל העדפתי שקט.

חזרתי לספה והרמתי את הספר. מגוחך, חשבתי לעצמי. היא איתו כבר שנים בזמן שאני לבד. כל בחורה שיצאתי איתה בשנים האחרונות היו בחורות של דייט אחד. שניים לכל היותר. ועכשיו, מוצאי שבת... היא בטח מתכתבת איתו או שהוא אצלה, ואני כאן עם ספר לבד בבית. כמו תמיד.

רציתי להתעצבן, לפחות להתמרמר על המצב הזה, אבל דמיינתי שהיא יושבת איתו על הספה בדירה שלה, שניהם עם כוס יין, צוחקים. היא בטח מחייכת עכשיו... הכל בסדר.

הנחתי את הספר בצד ועצמתי עיניים, מדמיין אותה מחייכת, מאושרת. אני בסדר.

מתיישב מאחורי השולחן, מרים את מסך המחשב, פותח קובץ וורד ומניח את הידיים מעל המקלדת.

היו לפחות שניים עשר מכתבים שכתבתי לה ושמעולם לא הגיעו אליה. רובם נוצרו ליום שלמחרת... שירי (בדוי) הייתה צריכה להעביר אותם אליה אם...

המכתב הזה לעומת זאת, לעולם לא יגיע אליה.

יושב ובוהה במסך, העיניים קופצות מדי פעם ימינה לתמונה שלה ושל הבת שלה שמוצבת במרכז של מסגרת לבנה. זו התמונה היחידה שיש לי בחדר הזה. ופתאום, תוך שניה, זה מציף אותי. אני יודע בדיוק מה לכתוב לה... בתנאי כמובן שהיא בחיים לא תקרא את זה.

אני לוקח נשימה עמוקה, מרים קצת את הידיים מהמקלדת והאצבעות מתחילות להכות במקשים במהירות...

 

בדרך כלל מתחילים מהתחלה. בדרך כלל מתחילים במשפט "ביום שראיתי אותך בפעם הראשונה..."

בדרך כלל מתארים את המגע הראשון, את החוויה הראשונה המצחיקה, את ההתרגשות, האורגזמות, האופוריה.

אני אתחיל דווקא מהאכזבה, מהכאב ומחוסר האונים. אני אתחיל מהערב הזה שבו אמרת לי ששכבת איתו. אני זוכר את הרגע הזה שבו עצרתי והרגשתי שאני לא יכול לנשום. אני זוכר את חוסר האונים המשתלט הזה שלא היה מוכן לשחרר.

שירי (בדוי) הייתה מתעקשת שאת יודעת שאת לא אוהבת אותו, שאת רק לא רוצה להיות לבד ובגלל זה הבאת אותו לתקופה קצרה. ובינתיים, כל מה שמספרים לי עליו מהצד רק גורם לי לרצות לצרוח עלייך על זה שאת בכלל מדברת עם בן אדם נמוך שכזה.

רציתי לתפוס אותך ולנער אותך, לשאול אותך איך בחרת אותו עלי. ושירי, כהרגלה, מגינה עלייך ומסבירה שאת לא בחרת אותו עלי, אלא את מאמינה שיש לי מישהי.

ניסיתי להמשיך את חיי בלעדייך, אבל גם אם הייתי מצליח לשכוח אותך ליום או יומיים, תמיד היית קופצת לי לראש בצורה זו או אחרת.

וכאן מגיע החלק הטוב...

לא משנה כמה אני או את סבלנו באותו יום, תמיד צחקנו כשהיינו מדברים. אני כל הזמן נזכר בצחוק שלך שהייתי שואל אותך באנגלית "מה את עושה?" אני כל הזמן נזכר בטונים של הקול שלך שהיית מתעצבנת על הבת שלך. היית מנסה לשדר החלטיות שהיית נותנת לה הוראה, אבל תמיד זה היה יוצא כמו בקשה במקום הוראה.

אני נזכר בשיחות הארוכות שלנו, כל אחד משלים לשני חלקים מעניינים מהחיים, וזה לא מסתיים. הייתי מצפה שאחרי כל השעות שהיינו משוחחים, כבר לא היה לנו מה לחדש אחד לשניה, אבל כל שיחה הייתה כמו שיחה ראשונה.

אני נזכר בפעם הראשונה שניסינו לחצות את הקו שבין ידידים לקשר מיני. הרגע שבו עצרתי אותך (שאני לא מפסיק להתבייש בו). התקשרתי לשירי באותו יום ואמרתי לה שאין מצב שאת לא חושבת שאני בקטע של גברים אחרי מה שעשיתי.

אבל אני זוכר את הגל הזה שהציף אותי שעשית את מה שעשית. אני זוכר את הענן הזה שכיסה אותי והרגשתי כאילו שאני לא באותו עולם. ואני מודה, זה הפחיד אותי.

אני חושב שבאותו יום הבנתי שהמחשבות והרגשות כלפייך אמיתיים. אפילו הבנתי שהמעטתי בעוצמות שלהם.

פחדתי. פחדתי שתוכלי לשלוט בי. שאני אהיה עיוור.

אבל בואי נודה בזה לינור, את כבר שולטת בי.

זה ברור שבמיטה את היית שלי בכל מובן. הייתי גורם לך לאבד את עצמך ולהתמסר לתחושות. הייתי קושר אותך למיטה וגורם לך להתחנן. הייתי מניח אותך על הגב כשהראש שלך מונח קצת מעבר למזרן ומזיין לך את הגרון. הייתי תופס לך את הזרועות ומצמיד אותן לגב שלך בזמן שאת שוכבת על הבטן ואני חודר לתוכך בחוזקה מאחור.

אבל...

בלילה, לפני שנרדמים, היית מניחה עלי את הראש והייתי מלטף לך את השיער עד שהיית נרדמת. אם היה לך חשק לאכול משהו שלא היה בבית הייתי נוסע עד לצד השני של ישראל להביא לך את זה.

בבקרים, הייתי קם לפנייך ומכין לך ארוחות בוקר (למרות שאת בטח מכינה יותר טובות ממני). מסיע אותך לעבודה. מפנק אותך כשאת חוזרת הביתה.

הייתי שלך.

יש תמונה שאני לא מצליח להפסיק לדמיין מאז שאנחנו מכירים. ערב, הבת שלך יצאה עם חברות, אני ואת פותחים בקבוק יין אדום, אני מוזג לנו לשתי כוסות ואנחנו מתיישבים על הספה בסלון ומדברים... אין זיונים, אין מציצות, אין סקס... אנחנו פשוט לא מפסיקים לספר אחד לשניה סיפורים, צוחקים כל כמה שניות, ולא שמים לב לשעה.

הבת שלך חוזרת הביתה ורואה את שנינו על הספה עם כוס יין מתפוצצים מצחוק ושואלת "זה מה שעשיתם כל הלילה? תמצאו חיים!"

ואז אני נזכר באותו יום שישי. הרגשתי שאני מכיר אותך. הרגשתי שכבר היינו ביחד.

לינור, איך אני יכול להסביר לך שאני שלך? איך אני יכול להסביר לך שתמיד הייתי שלך?

ביומיים האחרונים אני שואל את עצמי "מה עשיתי?" אחרי שכתבתי לך להיות איתו ולחסום אותי, אבל שניה לאחר מכן אני נזכר למה עשיתי את זה ולמה הייתי עושה את זה שוב.

החיוך שלך, לינור. הצחוק שלך. ההרגשה שיש לי שאני שומע אותך רגועה, שלווה. הרוגע שלי שאני מדמיין אותך מאושרת.

את יודעת מה הכי מצחיק, אני עדיין מרים את הטלפון מדי פעם, בתקווה שאולי שלחת לי הודעה. אני עדיין מדמיין שאת כותבת לי "בוא נפגש", או "בא לי לראות אותך".

הייתי מגיע... גם אם היית אומרת לי שזו תהיה פעם אחת ויחידה.

חשבתי לכתוב לך היום שבת שלום, נכנסתי לטלפון וראיתי שאת מחוברת. התחלתי לכתוב... ואז עצרתי.

זה כאב. הרצון הזה שדורש לדעת שאת מאושרת. זה כואב. אבל זה שווה את זה לינור.

שלך לנצח,

 

 

"אני לא יודע מה מוכרים לך, אחי, אבל היא עדיין בקשר איתו," רוני (בדוי) הצהיר בוודאות תוך שהוא מנפץ את האשליה המתוקה הזו שהייתה לי בראש מאז שהיא יצרה קשר.

הקטע הכי מצחיק ברגע השחור הזה הוא שאני לא שאלתי כלום על לינור (בדוי) ולא ביקשתי ממנו או מכל אדם אחר לבדוק אם לינור עדיין בקשר איתו. כל מה שאמרתי זה שאני חושב עליה מדי פעם ושאני חושב לשלוח לה הודעה.

"אתה בטוח?" הסקרנות השתלטה עלי.

"מאה אחוז, אחי," הוא ענה בלי להתבלבל.

הסתכלתי עליו וניסיתי לשמור על הבעת פנים ריקה, אדישה. "טוב שסיפרת לי," אמרתי בבטחון מזויף. "חסכת לי את ההודעה שרציתי לשלוח." קמתי מהכסא, ניגשתי לקצה הבריכה וקפצתי קפיצת ראש למים הקרים. ציפיתי שהוא ימשיך לשתות את הבירה שלו וישכח שלינור בכלל עלתה לשיחה, אבל כשעליתי מעל המים שמתי לב שהוא מביט בי מבט של "אופס..."

שחיתי בריכה אחת ואז הוא פתאום זרק, "לא שאני מתערב, אחי, אבל מה מצאת בה?"

צחקתי צחוק מזויף וחזק ועניתי, "האמת, לא יודע," שיקרתי.

רוני נשאר עד שסיים את בקבוק הבירה שלו, חיבק אותי חיבוק אח והלך. השמש ירדה ולא היה לי חשק להכנס לבית, אז נשארתי בחצר, בוהה לכיוון הבריכה ונאבק עם המחשבה שהיא שוב איתו. הוא כל כך לא נכון בשבילה. יש לה להציע כל כך הרבה, לאהוב כל כך הרבה. היא חכמה, היא מצחיקה, היא חושנית, היא סקסית, היא יפה.

הרמתי את הטלפון והתחלתי לכתוב הודעה ארוכה. רשמתי לה את הכל. כל האמת, מהתחלה ועד הסוף. כל האמת על מה אני באמת עושה בחיים, האם אני לבד או נשוי, מה עובר לי בראש שאני חושב עליה, עד כמה הייתי רוצה שהבת שלה תהיה גם הבת שלי. הכל.

האצבע התיישבה מעל כפתור השליחה ופתאום עצרה.

"מה אתה עושה?" לחשתי לעצמי. "היא אוהבת אותו. היא מאושרת איתו."

קמתי ונכנסתי לבית וישר למטבח. מזגתי לעצמי מיץ תפוזים, ניגשתי לספה בסלון, התיישבתי, פתחתי את הטלפון, ואז קמתי שוב. לשלוח את ההודעה? לא.

התחלתי לדבר אל עצמי...

אתה מאוהב בה כבר יותר מעשר שנים, והיו לך אין ספור הזדמנויות לזיין אותה ולא ניצלת אותן בגלל שלא רצית שהיא תחשוב שאתה רק מחפש זיון איתה. רצית להיות בטוח שביום שאתם שוכבים היא תבין שאתה מאוהב בה. ומה זה נתן לך? היא הלכה למישהו אחר.

היא הלכה למישהו אחר בגלל שהיא חשבה שיש לי מישהי, עניתי לעצמי.

בולשיט! היא הלכה עם מישהו אחר כי אתה לא היית שם.

אני לא הייתי שם כי עבדתי בחרא הזה שסידרו לי מאז שהייתי ילד!

אבל היא לא ידעה את זה. או שהיא לא האמינה, מה זה משנה. הנקודה היא ששנינו יודעים בדיוק מה אתה צריך לעשות.

אני לא רוצה לעשות את זה.

אתה כן... זה הרגע שאתה הולך לבדוק עד כמה אתה מאוהב בה. זה הרגע שאתה הולך לבדוק עד כמה אתה באמת רוצה שהיא תהיה מאושרת.

היא תהיה מאושרת יותר איתי.

באמת?

כן, באמת! אני אתן לה ולבת שלה חיים שהיא לא יכולה לחלום עליהם. אתה בכלל יודע עד כמה אנחנו מבינים אחד את השניה? אתה יודע איזה חיבור יש לנו? היא לא תפסיק לצחוק אם נהיה ביחד! היא תהיה מהופנטת מהשיחות שלנו עד השעות הקטנות של הלילה, ואני אהיה מהופנט מהמבטים שלה. מהגוף שלה. מהצחוק שלה. מהחיוך שלה.

היא לא אוהבת אותך... היא איתו.

הרכנתי את הראש והבנתי שהדיון הזה, שגרם לי לחשוש לכמה שניות שיש לי פיצול אישיות, הסתיים.

מי יותר חשוב? אתה או היא?

היא, לחשתי לעצמי בשקט ומחקתי את ההודעה שרשמתי. במקומה שלחתי הודעה אחת...

"תתחתני איתו ותחסמי אותי."

ההודעה הזו הובילה להתכתבות ארוכה. היא רשמה שהיא לא איתו. היא רשמה שהיא אוהבת אותי. היא רשמה שהיא בוכה.

ניסיתי להצחיק אותה ולשמור על קור רוח, אבל נשברתי. העיניים התחילו להתמלא, אבל לא העזתי לבכות. המשכתי לכתוב לה הודעות מצחיקות, מחביא מההודעות כל סימן של הכאב שאני מרגיש. מדי פעם התפלקו לי הודעות בהן חשפתי אולי יותר מדי על מה עובר לי בראש.

ניסיתי לכתוב לה את האמת, שלא כל מה שרואים תמיד הוא נכון. אולי כך היא תבין את האמת, חשבתי. זה לא עבד.

הבטחתי לה שתמיד אהיה שם בשבילה.

כאב פיזי לפעמים פחות מכאיב מכאב רגשי. אני רושם לאישה שאני אוהב, לאישה שהייתי רוצה שתהיה אשתי, שאני רוצה שהיא תתקשר למישהו שאני יודע שלא יעריך ויעריץ אותה כמו שאני. אני רושם לאישה שהייתי רוצה שתהיה כרגע לידי... שתחסום אותי.

סיימנו את ההתכתבות כשאנחנו צוחקים, לפחות בכתיבה.

סגרתי את הטלפון ואז התפרקתי. מה עשיתי?

התעוררתי היום בבוקר, ואחרי צחצוח שיניים וקפה של בוקר, ניגשתי לחדר העבודה שלי והרמתי את התמונה שלה ושל הבת שלה. חייכתי.

הנחתי את התמונה על השולחן ויצאתי מהבית, בודק את הטלפון כל כמה שניות לראות אם היא שלחה הודעה. כלום...

 

 

הפגישה הסתיימה והדלתות של חדר הישיבות נפתחות. כולם מחייכים ומתחילים ללחוץ ידיים, שמחים שהבטיחו לעצמם כרגע לא מעט מיליוני שקלים בשעה האחרונה. כולם מזויפים, מתנשאים מבלי להתנשאות, נראים מלאים בזמן שהם ריקים לחלוטין.

החיוך המזויף לא ירד לי מהפנים לשניה אחת. יש לי תפקיד בחדר הזה הבוקר, והתפקיד שלי עולה על מי שאני רוצה להיות או על המחשבות שיש לי בראש.

הייתי רוצה להעיף לכל אחד שם סטירה ולהעיר אותם למציאות העגומה שהם אפסים.

"אין לי מילים איך לומר לך תודה," אחד מהמזויפים האלה אומר לי שהוא תופס לי את היד עם שני הידיים ומנסה להביע תודה על כך שכרגע הצלחתי לממן לו יאכטה חדשה.

"הכל בסדר," אני משאיר את החיוך המזויף בכוח. "אתם עשיתם את העבודה הקשה, אני רק עזרתי קצת לכוון."

שיקרתי. בלעדי הם לא היו מוצאים את העמודים הנכונים בהסכמים שהם כרגע חתמו עליהם.

ליוויתי את כולם לדלתות היציאה של המשרד תוך שאני מבטיח שאני אארגן מפגש אצלי בבית.

"תביאו בגדי ים," צעקתי שהם התחילו להיכנס למעלית. "נעשה על האש ונקפוץ קצת לבריכה."

כן... לבריכת היונים שיש בפארק הקרוב, אמרתי לעצמי בראש שאני מרים את היד לשלום.

זהו. הם סוף סוף נעלמו.

הסתובבתי וחזרתי לתוך המשרד. אני קצת מתגעגע למקום הזה, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מביט בכולם נעים עם מטרה מצד אחד לצד השני.

יונית (בדוי) ניגשה אלי. "מזל טוב."

"תעשי לי טובה," גיחכתי. "האנשים האלה היו מוכרים את אמא שלהם בשביל הכסף שהם סגרו לעצמם היום."

יונית צחקה. "אתה חותך הביתה עכשיו?"

"כן," עניתי מיד שאני מרים את העיניים ומעיף מבט לכיוון פנים המשרד פעם נוספת. "אני רק אעשה סיבוב ואגיד לכולם שלום."

"אל תשכח שיש לך ארוחת ערב היום עם יושב ראש המחלקה ל..."

"אני יודע," עצרתי אותה תוך שאני מחייך חיוך ערמומי.

היא נישקה אותי על הלחי ולחשה, "אוהבת אותך."

"גם אני," לחשתי בחזרה והסתכלתי עליה עד שהיא נעלמה לתוך אחד החדרים.

התחלתי לעבור חדר חדר, שואל לשלום כל אחד מהעובדים שלנו. איך העבודה? איך המשפחה? איך הדירה החדשה? איך הדיאטה? איך היה הטיול? מה נסגר עם השכן המעצבן?

ואז...

"מה שלומך?" רמי (בדוי) שאל בשניה שדחפתי את הראש לחדר שלו. הוא ישב עם מישהי, לקוחה, אז עניתי שהכל בסדר ורק רציתי לראות אם הכל בסדר. הוא מיד קם וניגש אלי תוך שהוא מציג אותי ללקוחה. היא הסתובבה אלי ומיד קפאתי.

זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה. היא אזרחית בריטית. בת 41 או 42. רק לפני כמה שבועות נזכרתי בה כשסיפרתי ללינור (בדוי) עליה. לא הפסקתי לחפור שהיא נראית בדיוק כמוה, כמו לינור.

"אנחנו מכירים," הלקוחה מיד חייכה ואמרה באנגלית תוך שהיא מגישה את היד שלה ללחיצה עדינה. בריטית.

דווקא היום?! צרחתי לעצמי בראש. אם לא היה אף אחד בחדר הייתי מסתכל לשמיים ושואל אם זו הבדיחה הכי טובה שלו.

התברר שהם בדיוק סיימו את הפגישה והיא שאלה אם אני עומד לצאת. עניתי שכן. טיפש!

"אז אתה יכול ללוות אותי לרכב," היא אמרה עם חיוך.

אני לא מאמין עד כמה הן דומות! השיער, המבט הזה, הגובה שלה, החזה שלה, הכל!

סיימתי לצעוק לכמה עובדים נוספים שלום, והתחלנו לזוז לכיוון המעליות.

כאילו ששלחו אותה לענות אותי, היא לא הפסיקה לחייך אלי, לגעת בי בכתף, לצחוק מכל דבר שאמרתי.

במעלית היא אמרה שהיא תהיה בישראל עד יום שלישי שבוע הבא, ושאני חייב להראות לה קצת את המקומות המעניינים בארץ לפני שהיא טסה חזרה.

"הלוואי ויכולתי," חייכתי חיוך מאולץ. "אני באמצע פרויקט שמצריך הרבה מהזמן שלי."

היא עשתה פרצוף מאוכזב והניחה את היד שלה על הזרוע שלי. "חבל," היא אמרה בעדינות. "יש לי הרגשה שאתה היית יכול להיות מדריך מעולה."

בלעתי רוק.

הגענו לקומת החניה וליוויתי אותה לרכב שבו המתין לה נהג. הוא יצא על מנת לפתוח לה את הדלת, עצרתי אותו ואמרתי שאני אדאג לזה. פתחתי לה את הדלת, ומשהו פתאום קפץ לי בראש.

החניה נעלמה לי... דמיינתי שזו לינור ושאנחנו כרגע יצאנו ממסעדה ואני פותח לה את הדלת לרכב. הרגשתי צמרמורת אמיתית. הסתכלתי על הלקוחה וזו כבר לא הייתה היא. זו הייתה לינור.

מכירים את הקטעים המפגרים האלה בסרטים שהגיבור רואה פתאום מישהו אחר מולו, כביכול נזכר במישהו או מישהי אחרים? תצחקו, אבל זה היה המצב. ראיתי את לינור. אולי בגלל שהיא בראש שלי, אולי בגלל שהלקוחה נראית כמו האחות התאומה האבודה שלה. אולי שילוב של השניים.

היא התקרבה לרכב, עצרה, ופתאום הניחה את יד ימין שלה על הפנים שלי. "אתה ג'נטלמן אמיתי," היא אמרה ואז נכנסה למושב האחורי.

סגרתי את הדלת ופתאום חזרתי לחניה.

טפחתי קלות על דלת הנהג והרכב החל להתרחק.

אם זו הייתה לינור...

התחלתי לדמיין איך הייתי מנשק אותה במעלית. איך הייתי אוחז בצוואר שלה תוך כדי שאני מנשק אותה בפראות. איך הייתי אוחז בשדיים שלה מבעד לבגדים. נצמד אליה שתרגיש אותו, אותי. לוחש לה תוך כדי התנשפות "תגעי בו!"

הסתובבתי והלכתי לכיוון הרכב שלי.

אם שירי (בדוי) צדקה, ויש כוח ששולט על העולם שמכוון את הדברים, אז המפגש של היום... זה כמו צעקה להתעורר.

מצד שני, שלושה שבועות חלפו והיא לא שלחה כלום. אולי שירי צודקת. אולי היא צריכה את המרווח שלה.

מרים את הנייד ונכנס לטלגרם. כלום.

תפסתי את ההגה בשני הידיים ואמרתי לעצמי, "אם היא אוהבת אותי, היא תשלח לי הודעה עוד היום."

עצמתי את העיניים, כאילו מבקש מאותו כוח עליון שאולי מכוון את כולנו כאן לשמוע את התפילה הזו. ואז התחלתי לצחוק. לא יודע למה.

 

השעה 21:00.

אני ניגש לארון הספרים, מוציא ספר, נשכב על הספה ונאנח.

זה כמו סם, אני חושב לעצמי כשאני נכנע לבסוף ומרים את הטלפון. זו הפעם השישית היום שאני בודק אם היא שלחה לי משהו.

לא הייתי צריך לדבר כל כך הרבה בשיחה האחרונה שלנו, אני מאשים את עצמי בתוך הראש. אולי סיפרתי לה יותר מדי.

היא ידעה על הטבעת... עד עכשיו אני לא מצליח לעכל את זה שהיא ידעה.

אני מוצא את עצמי מסתכל על התמונות שהיא שלחה לי לפני כשבועיים. המבט הזה שלה... הוא ממיס ומשגע באותה המידה. אני מדמיין שאני מחבק אותה, מנשק אותה, שוכב איתה על הספה ומלטף לה את הראש עד שהיא נרדמת. אבל מצד שני, בא לי לתפוס לה את השיער, להוריד אותה על הברכיים, לומר לה להסתכל עלי כשאני מביט עליה מלמעלה, ו...

עוצם את העיניים ומנסה להדחיק את החשק הזה שמלווה אותי מהיום שראיתי אותה בפעם הראשונה. בהתחלה חשבתי שנמשכתי רק למוח שלה. היא הייתה חדה, חריפה, מהירה. אבל אחרי אותו יום שישי ש"בילינו" כמה שעות ביחד, הבנתי שאני נמשך גם למראה שלה.

המבט המחורבן הזה שלה, שגורם לי לאבד את עצמי תוך שניה.

בא לי להתקשר אליה, לומר לה שאני בא לאסוף אותה אלי להיום, או שאני אבוא אליה, העיקר לראות אותה, לנשק אותה, לגעת בה, להרגיש אותה, להתאהב בה.

האצבע שלי מחפשת בזריזות בין אנשי הקשר ועוצרת מיד כשמגיעה לשם שלה, "לינור" (בדוי).

אני מרגיש את הפחד הזה של לאבד שליטה. כולם יודעים שאני אוהב שליטה. אני אוהב להיות הבן אדם הקר, המחושב. לינור מנטרלת את זה אצלי. או אולי לא...

האצבע ממשיכה לעבור בין אנשי הקשר ונעצרת על "שירי" (בדוי). אני מחייג.

"הלו?" שירי עונה חצי רדומה.

"מצטער," אמרתי וכעסתי על כך שלא בדקתי את השעה. "תחזרי לישון."

"לא," היא מיד אמרה תוך ומנסה להישמע ערנית. "נמנמתי. מה קורה?"

"חושב להתקשר אליה." אמרתי בתסכול.

"היא עדיין לא שלחה לך הודעה, כלום?"

"לא."

שתיקה.

"אל תתקשר," היא פתאום אמרה משום מקום.

לא אשקר, הייתי מופתע. "מה?"

"תן לה את המרווח שלה. היא לא סגורה ליצור איתך קשר היה צעד נכון."

שתיקה.

"אני חושבת שהיא רוצה אותך, אבל היא מאמינה שאתה תפוס, נשמה."

שתיקה נוספת.

נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, "אני אמרתי לה שאני לא..."

"ואתה באמת חושב שהיא מאמינה?" היא שאלה בנימה מזלזלת. "אני יודעת הכל עליך ועל החיים שלך ואני עדיין מתקשה להאמין."

"את לא מבינה, שירי. זו אותה הרגשה כבר יותר מעשר שנים. הרגשה שהיא חלק ממני."

שירי צחקה. "אני לא מבינה? אני? זו שמנסה לשכנע אותך מהיום שהתחלת לחפור עליה שתתקדם ותהיה איתה. גם אם זה יהיה רומן מחורבן, העיקר שתהיו ביחד."

האמת היא ששירי באמת נלחמה משך כל השנים האלה שאפסיק לחשוב עם הראש ואחשוב עם הרגש. רציתי לומר לה שהיא צודקת, ושהיום אני מבין את הטעות שלי, אבל היא פשוט לא הפסיקה לדבר. עשר דקות שלמות של מונולוג שבו היא רק מעבירה ביקורת ומונה את כל הסיבות שאני ולינור היינו צריכים להיות ביחד. היא אפילו הזכירה את הרבנית שהיא הלכה אליה ושאמרה לה שאני ולינור נהיה ביחד כי "זה כתוב משמיים".

"לינור אוהבת אותך," שירי קבעה בסוף המונולוג. "היא, בניגוד אליך, מחוברת לנשמה שלה. והיא מרגישה שאתה חסר לה."

"אני רוצה לשמוע אותה," לחשתי.

"אתה תשמע אותה. תן לה את המרווח שלה ואת הזמן להבין שמה שהיא מרגישה ורוצה זה הדבר הנכון."

לא עניתי.

"מצטער שניתקנו קשר אני ואת," אמרתי בסוף.

שירי שתקה. אני חושב שהיא ידעה למה באמת התכוונתי.

"אני יכולה לבקש ממך משהו?"

"כן," עניתי מיד.

"אל תפחד ממנה. אתה יודע שאתה רוצה אותה. אתה יודע שאם אתם תפגשו את תדביק אותה לקיר ותעשה אותה שלך."

צחקתי. "התלהבת..."

"לא! אני פשוט מכירה אותך!" שירי התעצבנה. "כשהיא תשלח לך הודעה..."

"אם היא תשלח לי הודעה," התערבתי.

"כשהיא תשלח לך הודעה...! אתה תגיד לה את האמת!"

"רגע," עצרתי הכל. "איזו אמת?"

"הכל!" שירי צרחה. "ואם היא לא תאמין לך, אז תגיד לה שלא אכפת לך ושאתה עדיין רוצה אותה."

השיחה הסתיימה.

שירי לא טעתה בקשר לכך שאם לינור הייתה עכשיו לידי הייתי מדביק אותה לקיר ועושה אותה שלי. האקסית סיפרה לי בשיחה מיותרת ומעצבנת שהיא מעולם לא חוותה סקס כל כך מטורף, חושני, פרוע ואגרסיבי עם גבר אחר תוך שהיא מרגישה אהבה בלתי סופית.

"הרגשתי את זה רק איתך," היא אמרה לי באותה שיחה טיפשית.

כל פעם שאני מדמיין אותי ואת לינור במיטה (או על הרצפה, קיר, מקלחת, ספה, מטבח ו...) אני רואה זיון מטורף שמלא באהבה. אני רואה אותנו מתנשקים בחושניות בזמן שאני אוחז בשדיים שלה ו...

היא כמו סם, אני חושב לעצמי תוך כדי שאני מניח את הנייד על השולחן ליד הספה ופותח את הספר.

 

משהו שונה הבוקר, חשבתי לעצמי שהעיניים מצמצו וניסו לקלוט את קרן האור העמומה שחדרה מבעד לתריסים. ואז, בשניה אחת, הכל חזר. היא כתבה לי אתמול. פתאום ומשום מקום היא חזרה בצורה מסוימת לחיים שלי, וזה אחרי שהצלחתי כמעט לשכוח אותה לגמרי.

שאלתי אם היא יכולה לדבר, וחלק ממני עמוק בפנים קיווה שהיא תגיב בשלילה, אך לפתע היא ענתה "כן".

רציתי לשמוע אותה, אפילו לרגע אחד. אולי אצליח לטבוע באשליה שהיא עדיין אוהבת אותי.

שוחחנו...

כל מילה נתקעה לי בראש. מה אני אומר?! שאלתי את עצמי בעצבים אחרי כל משפט טיפשי שיצא לי מהפה.

אבל זה לא הסתיים שם. המשכנו להתכתב ומרגע לרגע הבנתי שאני כותב דברים שמעולם לא הייתי כותב לאף אחד. חשפתי את עצמי כמו טיפש מושלם.

אני, הגבר שכולם מפחדים ממנו, הגבר שתמיד אהב לשלוט בנשים, שתמיד גרם להן להתחנן, חושף בפניה את כל הסודות שלי. חשפתי שפחדתי ממנה, שפחדתי לאבד את עצמי, שפחדתי ממה שהיא יכולה לעשות לי. איזה טיפש.

הסתובבתי לשידה והרמתי את השעון (כן כן... את השעון, לא את הנייד). השעה הייתה קצת אחרי שש בבוקר. קמתי מהמיטה, ירדתי למטבח, מזגתי כוס מיץ תפוזים, ופתחתי את המחשב.

לא... פתאום סגרתי את המחשב. משהו שונה הבוקר, ואני לא מתכוון לבזבז את ההרגשה שאני מרגיש כשאני עונה למיילים או מנהל שיחות טלפונים עם אנשים מטומטמים. אני רוצה לנצל את ההרגשה שאני מרגיש.

בעשר דקות הצלחתי לסדר את עצמי, להתלבש ולצאת מהבית בלי כל מטרה.

נסעתי במשך חצי שעה לפני שהחלטתי לנסוע לשמורת טבע שביקרתי בה לפני שנים. תמיד רציתי לקחת את לינור (שם בדוי) ואת הבת שלה למקום הזה. דשא ירוק, הרים מכל עבר, ונחל מים ששובר את הדממה ונותן חיים למקום הפסטורלי והמושלם הזה.

התיישבתי על הדשא ובהיתי במים הזורמים. הכל בתמונה הזו הרגיש לי נכון. האוירה, ההרגשה, צליל המים שזורמים בנחל, הציפורים שמדי פעם צייצו ברקע...

נכנסתי לנייד ובדקתי אם היא שלחה הודעה.

לא אשקר, הייתה אכזבה, אבל האכזבה הזו הייתה כרעש רקע שנבלע בין ההרגשה שמילאה אותי מהבוקר. לא, לא בגלל שהיא שלחה הודעה ולא בגלל ששוחחנו. זו השלווה שמילאה אותי מהרגע שהבנתי שטוב לה.

רציתי לשאול אותה כל כך הרבה שאלות, אבל לא רציתי להסגיר את הסקרנות שלי. האם היא עדיין גרה באותו מקום? האם היא יוצאת עדיין עם אותו אחד שהיא הייתה איתו בקשר? האם היא עדיין אוהבת אותי?

פתחתי את הנייד שוב. אין כלום.

אני מניח שזה היה משהו רגעי. אולי היא הייתה צריכה לשמוע מישהו שהיא יודעת שתמיד יהיה שם בשבילה.

החזקתי את הנייד ביד והחלטתי לחייג.

עוד מעט שנתיים שלא שוחחתי עם שירי (בדוי), מי שהייתה, ואני מניח שהיא עדיין, הידידה הכי טובה שלי.

"תראו תראו," היא ענתה עם קול מופתע. "השמיים נופלים או שהשמועות נכונות ועומדת להיות מלחמה?"

חייכתי.

"במה זכיתי לשיחה זו?" היא שאלה בעוקצנות.

"לינור התקשרה."

שקט.

"התעלפת?" שאלתי בהומור.

"ממש לא," היא ענתה בבטחון. "אני זו שאמרה כל הזמן שהיא עוד תיצור איתך קשר."

שקט שוב.

"אז מה עשית?" היא שאלה בסקרנות.

"דיברנו. היא בסדר."

"ו...?" היא שאלה בחוסר סבלנות.

"זהו, שירי."

"אתם הולכים להיפגש?"

צחקתי. "מה להיפגש? היא יצרה קשר כי היא הייתה צריכה חבר לשוחח כנראה."

שמעתי כמה רעשי רקע מהצד השני של הקו, כנראה שירי זזה לחדר אחר והתכוננה להנחית עלי את מבול הצרחות הרגיל שהייתה מנחיתה עלי אז, אבל למרבה הפליאה, היא פשוט ענתה ברוגע, "יש מצב. אבל אתה רוצה לומר לי שלא היית רוצה לראות אותה?"

שתקתי.

"השתיקה שלך שווה לתשובה של כן," היא אמרה ואז נאנחה. "אתם שני טיפשים."

התעצבנתי. "שירי, לא לזה התקשרתי."

"אני יודעת," היא אמרה והתחילה לצחוק. "אתה התקשרת כי אתה לא יודע מה אתה מרגיש כרגע. מצד אחד אתה היית נותן הכל בשביל לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה, לשכב איתה. מצד שני, אתה יודע שאם זה היה קורה אז היית מתאהב לגמרי, וזה מפחיד אותך."

הרמתי את העיניים שלי אל השמיים. אני לא מאמין שדברים קורים סתם. לכל דבר יש הסבר, יש סיבה. לינור חוזרת ואומרת שיש לנשמות שלנו קשר מגלגול קודם. כבר שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים, אפילו משירי.

"אתה הולך להתקשר אליה היום?" שירי שאלה משום מקום.

חשבתי לכמה שניות ואז עניתי, "לא."

"ידעתי," שירי ענתה שהיא נאנחת פעם נוספת. "אני יכולה לשאול למה לא?"

"כי אני לא רוצה להפרי..."

"להפריע לה," שירי השלימה. "כן, אני מכירה את התשובות שלך בעל פה."

שקט לכמה שניות ואז שירי המשיכה. "חשבת אולי היא רוצה שתפריע לה? חשבת אולי היא צריכה שתפריע לה? חשבת אולי היא צריכה להרגיש את הגבר שהיא יודעת בתוכה כבר שנים שהוא אהבת חייה?"

"הגזמת..." צחקתי.

"לא, אני לא הגזמתי," היא הזריקה קצת עצבים לשיחה. "אני מכירה את האישה הזו יותר טוב ממך. אני יודעת מה היא צריכה, מה היא מרגישה ומה חסר לה בחיים. והיא רוצה את זה ממך, כי אתה אוהב אותה והיא מרגישה את זה. טיפש!"

"אז מה," התעצבנתי בחזרה. "להתקשר? להיפגש? לשכב איתה? ואז מה? לרצות אותה יותר ממה שרציתי עד היום?"

שירי נאנחה שוב. "אתה צודק. תבלה את כל החיים שלך שאתה חושק במישהי מרחוק במקום להיות איתה פיזית פעם, פעמיים, שלוש פעמים... עשרים פעם!"

"תשובה מפגרת," עניתי.

"חשבת אולי היא לא רוצה אותך לקשר רציני? חשבת אולי היא רוצה איתך קשר פיזי, מיני, וזהו?"

חייכתי. "היא אוהבת אותי אבל היא רוצה רק קשר פיזי ומיני?"

"אנחנו בשנת 2023! לא 1923!" היא צרחה לתוך הטלפון.

שתקנו.

"תעשה לי טובה," שירי אמרה בשקט. "רק משהו אחד. אם היא שולחת לך הודעה היום, בבקשה תהיה עצמך. מה שיקרה יקרה. לטוב או לרע. זה לא אנחנו מחליטים."

שירי סיימה את השיחה בכך שביקשה שאגיע לראות את הילדים שלה. שהם מתגעגעים ל"דוד" שלהם.

ניתקנו את השיחה ונכנסתי להודעות.

המשפט האחרון היה שלי מאתמול בלילה. מאז... כלום.

הסתכלתי על המים הזורמים, על הדשא, על הרים ואז לשמיים...

"אם לינור תשלח לי הודעה היום," לחשתי לאוויר, "אני עוצם עיניים ונותן למה שיקרה... לקרות."

לפעמים... צריך לדעת מתי לשחרר.

אני שונא את המילה ״אמת״. 

אולי בגלל שאני יודע שאין דבר כזה וכל אחד מעצב את האמת שלו. ככל שאדם יותר מוכשר, כך האמת שלו יותר נכונה.

אבל מה עם תחושות? רגשות? הרגשות? מה מהן הוא אמת ומה לא?

היום זה קרה...

חיכיתי ליום הזה, לרגע שבו אבדוק האם היא עמדה במה שהיא עצמה אמרה שתעשה - להתרחק ממנו לתמיד. איפשהו בתוכי התפללתי שהיא תפגש איתו עוד פעם. שהוא באמת היסטוריה. אחרי הכל, מישהי כמוה שווה מיליון כמוהו. הוא אפס בריבוע.

אמרתי לעצמי כבר חודשיים שאם היא באמת התרחקה ממנו, אני מציע לה. בלי שאלות, בלי מחשבות, בלי כלום. רק להגיע אליה, לרדת על ברך אחת, להוציא את היהלום ולשאול את השאלה.

היא חזרה להיות איתו בקשר.

היא מיד כתבה שזה היה זמני, מאוד זמני, אבל לא האמנתי.

ממשיכים להחליף הערות ועקיצות ואז זה הגיע... 

״האמת קיוויתי שאתה תקוע בארצות הברית עם הקורונה.״

בשניה הראשונה לא כל כך התרגשתי, אבל פתאום הכל התמוטט עלי כמו בניין שלם. היא כרגע רשמה לי שהיא הייתה רוצה שאהיה במדינה עם הכי הרבה נדבקים מהוירוס הכי דפוק בעולם. מה קורה פה? זו האישה שאמרה שהיא אוהבת אותי!

מכירים את הרגע הזה שאתם בים ולפתע מגיח לו גל משום מקום ולשמחה אחת אתם חלק מהים? כך הרגשתי... גל של אכזבה ושל כאב עצום. הכל נעלם למשך שניה אחת. כל המחשבות, הרגשות, הרצון להיות איתה ועם הבת שלה כמשפחה.

האמת התגלתה.

היא אותו הדבר כמו הקודמת.

לפחות לקודמת לקחו פחות שנים לחשוף את הפרצוף האמיתי שלה. 

רציתי לענות לה, לגרום לה להבין מה עובר לי בראש, אבל פתאום הכל נכבה. 

ביקשתי שתמסור לבת שלה את המילים שאני הייתי רוצה לומר לה, ואז איחלתי לה כל טוב עם אותו טיפש שהיא מחזירה לחייה.

אני כבר יודע מה העתיד שלה... אנשים כאלה חיים תחת האשליה שאלוהים מסדר להם הכל. 

חשבתי לחסום אותה בנייד, אך משהו בי אמר לי לעזוב את זה. 

אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי שולח הודעה לאקסית.

״בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי חושב את זה, אך את לא היית הדבר הכי גרוע בחיים שלי...״

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, זו שתמיד הייתה שם בשבילי, זו שהיא חלק ממני. סיפרתי לה על ההודעה שלינור (בדוי) שלחה. 

הידידה שתקה.

״תעני!״ דרשתי.

אחרי כמה שניות נוספות של שתיקה היא אמרה, ״ישנם רגעים בהם אתה צריך לקחת צעד אחד אחורנית ולתת לצד השני להבהיר מהי האמת.״

״עוד פעם המילה הזו?״ צעקתי. ״׳אמת׳?״

היא שתקה כמה שניות ואז ענתה, ״זה כל מה שיש בסופו של דבר.״

האמת? אני לא מחכה לה יותר. לא לה ולא לה.

ועכשיו, מנסה למחוק את כל הדברים שדמיינתי שנעשה ביחד כמשפחה. את הנסיעות, הפיקניקים, הטיולים, הלילות ביחד במטבח, בסלון... במיטה איתה.

איך בן אדם שנותנים לו את האפשרות להיות מאושר הולך עם מישהו שיודע רק להעניק סבל?! איך היא כל הזמן נופלת לתוך הבור הזה שהוא חופר לה?!

 

אתמול כתבתי לה... אין תשובה... עוד הודעה... אין תשובה...

פחדתי, אני מודה. 

לא, לא פחדתי שהיא אולי החליטה למתק איתי את הקשר, פחדתי שקרה לה משהו...

התחלתי לחשוב, לדמיין... אולי הוא הגיע לדירה שלה ועשה לה משהו... אולי קרה לה משהו והיא לא יכולה להגיע לטלפון.

להתקשר?

כל פעם שאני לוחץ על השם שלה לשיחה... אני עוצר.

אם אני אתקשר והיא איתו? 

שלחתי עוד הודעה...

״לינור (בדוי)? הכל בסדר?״

לפתע היא ענתה...

תשובה מאוד מוזרה, מאוד מתחמקת...

כל עשרים דקות נכנסתי ובדקתי אם היא הכל בסדר...

לקראת לילה היא ענתה לי בצורה קרה. 

המצחיק הוא שלילה לפני היא ביקשה ממני לסיים את ההתכתבות כך שיהיה לה חיוך על הפנים שהיא הולכת לישון.

כנראה שהיא לא חשבה כיצד אני אקבל סיום התכתבות אם היא תסיים בצורה קרה וחסרת כל רגש...

אני מכיר את לינור, חשבתי לעצמי, היא לא הייתה מסיימת התכתבות כך אלא אם הוא שם והיא הייתה צריכה להוריד אותי מהר...

המצחיק הוא... הרגשתי את הכאב המחורבן הזה עוד פעם, הכאב שגם הרגיע אותי שהיא מאושרת...

נכון... שירי (בדוי) תתעקש שהיא לא מאושרת, והמתקשרת שלה, שתמיד צודקת לעזאזל, גם תתעקש על כך... 

נכנסתי לווטסאפ בשעה 23:30 ושלחתי הודעה שלא האמנתי שאי פעם אשלח...

״מה עושה...?״ כתבתי לאישה שאני לא רוצה.

אחרי דקה היא כתבה חזרה, ״מתארגנת לישון. איזה כיף לראות הודעה ממך...״

ורד (בדוי) היא האקסית שכולם שונאים. אם שירי הייתה יודעת שאני שלחתי לה הודעה היא הייתה שוברת לי את הנייד על הראש. אבל ורד נתנה לי את היחס שכל כל רציתי מלינור.

״איך הילדים?״ שאלתי.

״ישנים.״ 

״ובעלך?״

״רואה טלויזיה בחדר שינה. איפה אשתך?״

היא גם חשבה שאני נשוי, אז הייתי חייב להמציא משהו...

״היא עם חברות...״

״מה קרה? אתה לא כותב לי סתם...״

לא ידעתי מה לענות.

״דברים קורים...״ עניתי כמו מפגר, חושב על המשפט שלינור ענתה לי אחרי ששאלתי אותה למה נתנה ליצור הזה לחזור לחיים שלה לאחר שנשבעה לי שלא תעשה את זה.

״אתה זוכר שהיינו רואים ———— (שם של סדרה מוכרת)?״

״כן...״ 

״עד היום אני נזכרת בצחוק שלך.״

״זה מה שאת זוכרת מהקשר שלנו?״

״לא,״ היא מיד ענתה, ״אני זוכרת איך אהבתי שהסברת לי דברים, איך אהבתי את השכל שלך, איך אהבתי להניח עליך את הראש שלי.״

הסתכלתי על המסך...

הפוגה. שנינו ניסינו להבין את פשר ההודעות, אולי היא ידעה...

״אני זוכרת את חום הגוף שלך. את הדרך שהיית תופס אותי.״

עוד הפוגה.

״אני זוכרת את הצרחות שלך שהיית גומר.״

צחקתי בקול וכתבתי, ״צרחות שלי? פעם השכנים חשבו שאני מתעלל בך עם איך שצעקת!״

״באמת התעללת... אני זוכרת שבכוונה היית יוצא באמצע ומשגע אותי.״

פתאום הכל נהיה שונה. כל התאורה, ההרגשה, המצב...

הרגשתי שאני בוגד בלינור.

״מצטער שכתבתי... לכי לישון.״

״רגע! מה קרה?״ היא מיד כתבה חזרה.

״כלום,״ עניתי. ״לא התכוונתי להפריע.״

״עוד פעם הלינור הזאת?״ היא כתבה.

״כן...״ לא האמנתי שכתבתי לה את האמת.

״ככה היית איתי, זוכר?״

צחקתי בקול עוד פעם. ״איך את יודעת בכלל? היית עסוקה בעצמך כל הזמן.״

״אני יודעת.״

הפוגה.

״אתה חושב שאני לא ידעתי שאתה נאמן? תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.״

הסתכלתי על המסך כמו מת. היא כרגע כותבת שהיא ידעה איך הייתי ועדיין עשתה את מה שעשתה? 

״אתה חושב שלא הצטערתי על ההחלטה שלי? אתה חושב שהיום אני לא מצטערת?״

״אז למה?״ כתבתי.

״כי חשבתי שאתה לא אמיתי. הכל אצלך היה סודיות. הכל אצלך היה פרטי.״ 

״מתי גילית?״

״זה לא משנה עכשיו.״

״צודקת.״

הפוגה.

״אני אוהבת אותך. אני יודעת ששנינו נשואים אבל אני בטוחה שאתה אוהב אותי עדיין.״

הסתכלתי על המסך.

״מצטער...״ כתבתי. ״אני אוהב מישהי אחרת.״

״שלא מתייחסת אליך ושיש לה מישהו לפי מה שסיפרו לי.״

״אהבתי אותך בזמן שעמדת בחופה עם גבר אחר.״

״אל תזכיר לי. אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת אותך.״

״אני אוהב אותה ורד... אפילו יותר ממה שאהבתי אותך.״

הפוגה.

״אתה זוכר שהיינו בצימר ההוא?״

״כן.״ נזכרתי בסופ״ש המטורף ההוא שבו היינו כל הזמן במיטה או בג׳קוזי. נזכרתי בדברים שעשיתי לה שם... בדברים שהיא עשתה לי... 

״הייתי נותנת הכל לנסוע איתך שוב.״

״לילה טוב ורד.״ כתבתי.

יצאתי מהווטסאפ ונכנסתי לתמונות...

הסרטון של הבת שלה שהיא שלחה לי היום. ניגנתי אותו ובהיתי במשפחה שרציתי...

אני חוזר לגמילה...