הפגישה הסתיימה והדלתות של חדר הישיבות נפתחות. כולם מחייכים ומתחילים ללחוץ ידיים, שמחים שהבטיחו לעצמם כרגע לא מעט מיליוני שקלים בשעה האחרונה. כולם מזויפים, מתנשאים מבלי להתנשאות, נראים מלאים בזמן שהם ריקים לחלוטין.
החיוך המזויף לא ירד לי מהפנים לשניה אחת. יש לי תפקיד בחדר הזה הבוקר, והתפקיד שלי עולה על מי שאני רוצה להיות או על המחשבות שיש לי בראש.
הייתי רוצה להעיף לכל אחד שם סטירה ולהעיר אותם למציאות העגומה שהם אפסים.
"אין לי מילים איך לומר לך תודה," אחד מהמזויפים האלה אומר לי שהוא תופס לי את היד עם שני הידיים ומנסה להביע תודה על כך שכרגע הצלחתי לממן לו יאכטה חדשה.
"הכל בסדר," אני משאיר את החיוך המזויף בכוח. "אתם עשיתם את העבודה הקשה, אני רק עזרתי קצת לכוון."
שיקרתי. בלעדי הם לא היו מוצאים את העמודים הנכונים בהסכמים שהם כרגע חתמו עליהם.
ליוויתי את כולם לדלתות היציאה של המשרד תוך שאני מבטיח שאני אארגן מפגש אצלי בבית.
"תביאו בגדי ים," צעקתי שהם התחילו להיכנס למעלית. "נעשה על האש ונקפוץ קצת לבריכה."
כן... לבריכת היונים שיש בפארק הקרוב, אמרתי לעצמי בראש שאני מרים את היד לשלום.
זהו. הם סוף סוף נעלמו.
הסתובבתי וחזרתי לתוך המשרד. אני קצת מתגעגע למקום הזה, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מביט בכולם נעים עם מטרה מצד אחד לצד השני.
יונית (בדוי) ניגשה אלי. "מזל טוב."
"תעשי לי טובה," גיחכתי. "האנשים האלה היו מוכרים את אמא שלהם בשביל הכסף שהם סגרו לעצמם היום."
יונית צחקה. "אתה חותך הביתה עכשיו?"
"כן," עניתי מיד שאני מרים את העיניים ומעיף מבט לכיוון פנים המשרד פעם נוספת. "אני רק אעשה סיבוב ואגיד לכולם שלום."
"אל תשכח שיש לך ארוחת ערב היום עם יושב ראש המחלקה ל..."
"אני יודע," עצרתי אותה תוך שאני מחייך חיוך ערמומי.
היא נישקה אותי על הלחי ולחשה, "אוהבת אותך."
"גם אני," לחשתי בחזרה והסתכלתי עליה עד שהיא נעלמה לתוך אחד החדרים.
התחלתי לעבור חדר חדר, שואל לשלום כל אחד מהעובדים שלנו. איך העבודה? איך המשפחה? איך הדירה החדשה? איך הדיאטה? איך היה הטיול? מה נסגר עם השכן המעצבן?
ואז...
"מה שלומך?" רמי (בדוי) שאל בשניה שדחפתי את הראש לחדר שלו. הוא ישב עם מישהי, לקוחה, אז עניתי שהכל בסדר ורק רציתי לראות אם הכל בסדר. הוא מיד קם וניגש אלי תוך שהוא מציג אותי ללקוחה. היא הסתובבה אלי ומיד קפאתי.
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה. היא אזרחית בריטית. בת 41 או 42. רק לפני כמה שבועות נזכרתי בה כשסיפרתי ללינור (בדוי) עליה. לא הפסקתי לחפור שהיא נראית בדיוק כמוה, כמו לינור.
"אנחנו מכירים," הלקוחה מיד חייכה ואמרה באנגלית תוך שהיא מגישה את היד שלה ללחיצה עדינה. בריטית.
דווקא היום?! צרחתי לעצמי בראש. אם לא היה אף אחד בחדר הייתי מסתכל לשמיים ושואל אם זו הבדיחה הכי טובה שלו.
התברר שהם בדיוק סיימו את הפגישה והיא שאלה אם אני עומד לצאת. עניתי שכן. טיפש!
"אז אתה יכול ללוות אותי לרכב," היא אמרה עם חיוך.
אני לא מאמין עד כמה הן דומות! השיער, המבט הזה, הגובה שלה, החזה שלה, הכל!
סיימתי לצעוק לכמה עובדים נוספים שלום, והתחלנו לזוז לכיוון המעליות.
כאילו ששלחו אותה לענות אותי, היא לא הפסיקה לחייך אלי, לגעת בי בכתף, לצחוק מכל דבר שאמרתי.
במעלית היא אמרה שהיא תהיה בישראל עד יום שלישי שבוע הבא, ושאני חייב להראות לה קצת את המקומות המעניינים בארץ לפני שהיא טסה חזרה.
"הלוואי ויכולתי," חייכתי חיוך מאולץ. "אני באמצע פרויקט שמצריך הרבה מהזמן שלי."
היא עשתה פרצוף מאוכזב והניחה את היד שלה על הזרוע שלי. "חבל," היא אמרה בעדינות. "יש לי הרגשה שאתה היית יכול להיות מדריך מעולה."
בלעתי רוק.
הגענו לקומת החניה וליוויתי אותה לרכב שבו המתין לה נהג. הוא יצא על מנת לפתוח לה את הדלת, עצרתי אותו ואמרתי שאני אדאג לזה. פתחתי לה את הדלת, ומשהו פתאום קפץ לי בראש.
החניה נעלמה לי... דמיינתי שזו לינור ושאנחנו כרגע יצאנו ממסעדה ואני פותח לה את הדלת לרכב. הרגשתי צמרמורת אמיתית. הסתכלתי על הלקוחה וזו כבר לא הייתה היא. זו הייתה לינור.
מכירים את הקטעים המפגרים האלה בסרטים שהגיבור רואה פתאום מישהו אחר מולו, כביכול נזכר במישהו או מישהי אחרים? תצחקו, אבל זה היה המצב. ראיתי את לינור. אולי בגלל שהיא בראש שלי, אולי בגלל שהלקוחה נראית כמו האחות התאומה האבודה שלה. אולי שילוב של השניים.
היא התקרבה לרכב, עצרה, ופתאום הניחה את יד ימין שלה על הפנים שלי. "אתה ג'נטלמן אמיתי," היא אמרה ואז נכנסה למושב האחורי.
סגרתי את הדלת ופתאום חזרתי לחניה.
טפחתי קלות על דלת הנהג והרכב החל להתרחק.
אם זו הייתה לינור...
התחלתי לדמיין איך הייתי מנשק אותה במעלית. איך הייתי אוחז בצוואר שלה תוך כדי שאני מנשק אותה בפראות. איך הייתי אוחז בשדיים שלה מבעד לבגדים. נצמד אליה שתרגיש אותו, אותי. לוחש לה תוך כדי התנשפות "תגעי בו!"
הסתובבתי והלכתי לכיוון הרכב שלי.
אם שירי (בדוי) צדקה, ויש כוח ששולט על העולם שמכוון את הדברים, אז המפגש של היום... זה כמו צעקה להתעורר.
מצד שני, שלושה שבועות חלפו והיא לא שלחה כלום. אולי שירי צודקת. אולי היא צריכה את המרווח שלה.
מרים את הנייד ונכנס לטלגרם. כלום.
תפסתי את ההגה בשני הידיים ואמרתי לעצמי, "אם היא אוהבת אותי, היא תשלח לי הודעה עוד היום."
עצמתי את העיניים, כאילו מבקש מאותו כוח עליון שאולי מכוון את כולנו כאן לשמוע את התפילה הזו. ואז התחלתי לצחוק. לא יודע למה.
