השעה 21:00.
אני ניגש לארון הספרים, מוציא ספר, נשכב על הספה ונאנח.
זה כמו סם, אני חושב לעצמי כשאני נכנע לבסוף ומרים את הטלפון. זו הפעם השישית היום שאני בודק אם היא שלחה לי משהו.
לא הייתי צריך לדבר כל כך הרבה בשיחה האחרונה שלנו, אני מאשים את עצמי בתוך הראש. אולי סיפרתי לה יותר מדי.
היא ידעה על הטבעת... עד עכשיו אני לא מצליח לעכל את זה שהיא ידעה.
אני מוצא את עצמי מסתכל על התמונות שהיא שלחה לי לפני כשבועיים. המבט הזה שלה... הוא ממיס ומשגע באותה המידה. אני מדמיין שאני מחבק אותה, מנשק אותה, שוכב איתה על הספה ומלטף לה את הראש עד שהיא נרדמת. אבל מצד שני, בא לי לתפוס לה את השיער, להוריד אותה על הברכיים, לומר לה להסתכל עלי כשאני מביט עליה מלמעלה, ו...
עוצם את העיניים ומנסה להדחיק את החשק הזה שמלווה אותי מהיום שראיתי אותה בפעם הראשונה. בהתחלה חשבתי שנמשכתי רק למוח שלה. היא הייתה חדה, חריפה, מהירה. אבל אחרי אותו יום שישי ש"בילינו" כמה שעות ביחד, הבנתי שאני נמשך גם למראה שלה.
המבט המחורבן הזה שלה, שגורם לי לאבד את עצמי תוך שניה.
בא לי להתקשר אליה, לומר לה שאני בא לאסוף אותה אלי להיום, או שאני אבוא אליה, העיקר לראות אותה, לנשק אותה, לגעת בה, להרגיש אותה, להתאהב בה.
האצבע שלי מחפשת בזריזות בין אנשי הקשר ועוצרת מיד כשמגיעה לשם שלה, "לינור" (בדוי).
אני מרגיש את הפחד הזה של לאבד שליטה. כולם יודעים שאני אוהב שליטה. אני אוהב להיות הבן אדם הקר, המחושב. לינור מנטרלת את זה אצלי. או אולי לא...
האצבע ממשיכה לעבור בין אנשי הקשר ונעצרת על "שירי" (בדוי). אני מחייג.
"הלו?" שירי עונה חצי רדומה.
"מצטער," אמרתי וכעסתי על כך שלא בדקתי את השעה. "תחזרי לישון."
"לא," היא מיד אמרה תוך ומנסה להישמע ערנית. "נמנמתי. מה קורה?"
"חושב להתקשר אליה." אמרתי בתסכול.
"היא עדיין לא שלחה לך הודעה, כלום?"
"לא."
שתיקה.
"אל תתקשר," היא פתאום אמרה משום מקום.
לא אשקר, הייתי מופתע. "מה?"
"תן לה את המרווח שלה. היא לא סגורה ליצור איתך קשר היה צעד נכון."
שתיקה.
"אני חושבת שהיא רוצה אותך, אבל היא מאמינה שאתה תפוס, נשמה."
שתיקה נוספת.
נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, "אני אמרתי לה שאני לא..."
"ואתה באמת חושב שהיא מאמינה?" היא שאלה בנימה מזלזלת. "אני יודעת הכל עליך ועל החיים שלך ואני עדיין מתקשה להאמין."
"את לא מבינה, שירי. זו אותה הרגשה כבר יותר מעשר שנים. הרגשה שהיא חלק ממני."
שירי צחקה. "אני לא מבינה? אני? זו שמנסה לשכנע אותך מהיום שהתחלת לחפור עליה שתתקדם ותהיה איתה. גם אם זה יהיה רומן מחורבן, העיקר שתהיו ביחד."
האמת היא ששירי באמת נלחמה משך כל השנים האלה שאפסיק לחשוב עם הראש ואחשוב עם הרגש. רציתי לומר לה שהיא צודקת, ושהיום אני מבין את הטעות שלי, אבל היא פשוט לא הפסיקה לדבר. עשר דקות שלמות של מונולוג שבו היא רק מעבירה ביקורת ומונה את כל הסיבות שאני ולינור היינו צריכים להיות ביחד. היא אפילו הזכירה את הרבנית שהיא הלכה אליה ושאמרה לה שאני ולינור נהיה ביחד כי "זה כתוב משמיים".
"לינור אוהבת אותך," שירי קבעה בסוף המונולוג. "היא, בניגוד אליך, מחוברת לנשמה שלה. והיא מרגישה שאתה חסר לה."
"אני רוצה לשמוע אותה," לחשתי.
"אתה תשמע אותה. תן לה את המרווח שלה ואת הזמן להבין שמה שהיא מרגישה ורוצה זה הדבר הנכון."
לא עניתי.
"מצטער שניתקנו קשר אני ואת," אמרתי בסוף.
שירי שתקה. אני חושב שהיא ידעה למה באמת התכוונתי.
"אני יכולה לבקש ממך משהו?"
"כן," עניתי מיד.
"אל תפחד ממנה. אתה יודע שאתה רוצה אותה. אתה יודע שאם אתם תפגשו את תדביק אותה לקיר ותעשה אותה שלך."
צחקתי. "התלהבת..."
"לא! אני פשוט מכירה אותך!" שירי התעצבנה. "כשהיא תשלח לך הודעה..."
"אם היא תשלח לי הודעה," התערבתי.
"כשהיא תשלח לך הודעה...! אתה תגיד לה את האמת!"
"רגע," עצרתי הכל. "איזו אמת?"
"הכל!" שירי צרחה. "ואם היא לא תאמין לך, אז תגיד לה שלא אכפת לך ושאתה עדיין רוצה אותה."
השיחה הסתיימה.
שירי לא טעתה בקשר לכך שאם לינור הייתה עכשיו לידי הייתי מדביק אותה לקיר ועושה אותה שלי. האקסית סיפרה לי בשיחה מיותרת ומעצבנת שהיא מעולם לא חוותה סקס כל כך מטורף, חושני, פרוע ואגרסיבי עם גבר אחר תוך שהיא מרגישה אהבה בלתי סופית.
"הרגשתי את זה רק איתך," היא אמרה לי באותה שיחה טיפשית.
כל פעם שאני מדמיין אותי ואת לינור במיטה (או על הרצפה, קיר, מקלחת, ספה, מטבח ו...) אני רואה זיון מטורף שמלא באהבה. אני רואה אותנו מתנשקים בחושניות בזמן שאני אוחז בשדיים שלה ו...
היא כמו סם, אני חושב לעצמי תוך כדי שאני מניח את הנייד על השולחן ליד הספה ופותח את הספר.