משהו שונה הבוקר, חשבתי לעצמי שהעיניים מצמצו וניסו לקלוט את קרן האור העמומה שחדרה מבעד לתריסים. ואז, בשניה אחת, הכל חזר. היא כתבה לי אתמול. פתאום ומשום מקום היא חזרה בצורה מסוימת לחיים שלי, וזה אחרי שהצלחתי כמעט לשכוח אותה לגמרי.
שאלתי אם היא יכולה לדבר, וחלק ממני עמוק בפנים קיווה שהיא תגיב בשלילה, אך לפתע היא ענתה "כן".
רציתי לשמוע אותה, אפילו לרגע אחד. אולי אצליח לטבוע באשליה שהיא עדיין אוהבת אותי.
שוחחנו...
כל מילה נתקעה לי בראש. מה אני אומר?! שאלתי את עצמי בעצבים אחרי כל משפט טיפשי שיצא לי מהפה.
אבל זה לא הסתיים שם. המשכנו להתכתב ומרגע לרגע הבנתי שאני כותב דברים שמעולם לא הייתי כותב לאף אחד. חשפתי את עצמי כמו טיפש מושלם.
אני, הגבר שכולם מפחדים ממנו, הגבר שתמיד אהב לשלוט בנשים, שתמיד גרם להן להתחנן, חושף בפניה את כל הסודות שלי. חשפתי שפחדתי ממנה, שפחדתי לאבד את עצמי, שפחדתי ממה שהיא יכולה לעשות לי. איזה טיפש.
הסתובבתי לשידה והרמתי את השעון (כן כן... את השעון, לא את הנייד). השעה הייתה קצת אחרי שש בבוקר. קמתי מהמיטה, ירדתי למטבח, מזגתי כוס מיץ תפוזים, ופתחתי את המחשב.
לא... פתאום סגרתי את המחשב. משהו שונה הבוקר, ואני לא מתכוון לבזבז את ההרגשה שאני מרגיש כשאני עונה למיילים או מנהל שיחות טלפונים עם אנשים מטומטמים. אני רוצה לנצל את ההרגשה שאני מרגיש.
בעשר דקות הצלחתי לסדר את עצמי, להתלבש ולצאת מהבית בלי כל מטרה.
נסעתי במשך חצי שעה לפני שהחלטתי לנסוע לשמורת טבע שביקרתי בה לפני שנים. תמיד רציתי לקחת את לינור (שם בדוי) ואת הבת שלה למקום הזה. דשא ירוק, הרים מכל עבר, ונחל מים ששובר את הדממה ונותן חיים למקום הפסטורלי והמושלם הזה.
התיישבתי על הדשא ובהיתי במים הזורמים. הכל בתמונה הזו הרגיש לי נכון. האוירה, ההרגשה, צליל המים שזורמים בנחל, הציפורים שמדי פעם צייצו ברקע...
נכנסתי לנייד ובדקתי אם היא שלחה הודעה.
לא אשקר, הייתה אכזבה, אבל האכזבה הזו הייתה כרעש רקע שנבלע בין ההרגשה שמילאה אותי מהבוקר. לא, לא בגלל שהיא שלחה הודעה ולא בגלל ששוחחנו. זו השלווה שמילאה אותי מהרגע שהבנתי שטוב לה.
רציתי לשאול אותה כל כך הרבה שאלות, אבל לא רציתי להסגיר את הסקרנות שלי. האם היא עדיין גרה באותו מקום? האם היא יוצאת עדיין עם אותו אחד שהיא הייתה איתו בקשר? האם היא עדיין אוהבת אותי?
פתחתי את הנייד שוב. אין כלום.
אני מניח שזה היה משהו רגעי. אולי היא הייתה צריכה לשמוע מישהו שהיא יודעת שתמיד יהיה שם בשבילה.
החזקתי את הנייד ביד והחלטתי לחייג.
עוד מעט שנתיים שלא שוחחתי עם שירי (בדוי), מי שהייתה, ואני מניח שהיא עדיין, הידידה הכי טובה שלי.
"תראו תראו," היא ענתה עם קול מופתע. "השמיים נופלים או שהשמועות נכונות ועומדת להיות מלחמה?"
חייכתי.
"במה זכיתי לשיחה זו?" היא שאלה בעוקצנות.
"לינור התקשרה."
שקט.
"התעלפת?" שאלתי בהומור.
"ממש לא," היא ענתה בבטחון. "אני זו שאמרה כל הזמן שהיא עוד תיצור איתך קשר."
שקט שוב.
"אז מה עשית?" היא שאלה בסקרנות.
"דיברנו. היא בסדר."
"ו...?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
"זהו, שירי."
"אתם הולכים להיפגש?"
צחקתי. "מה להיפגש? היא יצרה קשר כי היא הייתה צריכה חבר לשוחח כנראה."
שמעתי כמה רעשי רקע מהצד השני של הקו, כנראה שירי זזה לחדר אחר והתכוננה להנחית עלי את מבול הצרחות הרגיל שהייתה מנחיתה עלי אז, אבל למרבה הפליאה, היא פשוט ענתה ברוגע, "יש מצב. אבל אתה רוצה לומר לי שלא היית רוצה לראות אותה?"
שתקתי.
"השתיקה שלך שווה לתשובה של כן," היא אמרה ואז נאנחה. "אתם שני טיפשים."
התעצבנתי. "שירי, לא לזה התקשרתי."
"אני יודעת," היא אמרה והתחילה לצחוק. "אתה התקשרת כי אתה לא יודע מה אתה מרגיש כרגע. מצד אחד אתה היית נותן הכל בשביל לראות אותה, לחבק אותה, לנשק אותה, לשכב איתה. מצד שני, אתה יודע שאם זה היה קורה אז היית מתאהב לגמרי, וזה מפחיד אותך."
הרמתי את העיניים שלי אל השמיים. אני לא מאמין שדברים קורים סתם. לכל דבר יש הסבר, יש סיבה. לינור חוזרת ואומרת שיש לנשמות שלנו קשר מגלגול קודם. כבר שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים, אפילו משירי.
"אתה הולך להתקשר אליה היום?" שירי שאלה משום מקום.
חשבתי לכמה שניות ואז עניתי, "לא."
"ידעתי," שירי ענתה שהיא נאנחת פעם נוספת. "אני יכולה לשאול למה לא?"
"כי אני לא רוצה להפרי..."
"להפריע לה," שירי השלימה. "כן, אני מכירה את התשובות שלך בעל פה."
שקט לכמה שניות ואז שירי המשיכה. "חשבת אולי היא רוצה שתפריע לה? חשבת אולי היא צריכה שתפריע לה? חשבת אולי היא צריכה להרגיש את הגבר שהיא יודעת בתוכה כבר שנים שהוא אהבת חייה?"
"הגזמת..." צחקתי.
"לא, אני לא הגזמתי," היא הזריקה קצת עצבים לשיחה. "אני מכירה את האישה הזו יותר טוב ממך. אני יודעת מה היא צריכה, מה היא מרגישה ומה חסר לה בחיים. והיא רוצה את זה ממך, כי אתה אוהב אותה והיא מרגישה את זה. טיפש!"
"אז מה," התעצבנתי בחזרה. "להתקשר? להיפגש? לשכב איתה? ואז מה? לרצות אותה יותר ממה שרציתי עד היום?"
שירי נאנחה שוב. "אתה צודק. תבלה את כל החיים שלך שאתה חושק במישהי מרחוק במקום להיות איתה פיזית פעם, פעמיים, שלוש פעמים... עשרים פעם!"
"תשובה מפגרת," עניתי.
"חשבת אולי היא לא רוצה אותך לקשר רציני? חשבת אולי היא רוצה איתך קשר פיזי, מיני, וזהו?"
חייכתי. "היא אוהבת אותי אבל היא רוצה רק קשר פיזי ומיני?"
"אנחנו בשנת 2023! לא 1923!" היא צרחה לתוך הטלפון.
שתקנו.
"תעשה לי טובה," שירי אמרה בשקט. "רק משהו אחד. אם היא שולחת לך הודעה היום, בבקשה תהיה עצמך. מה שיקרה יקרה. לטוב או לרע. זה לא אנחנו מחליטים."
שירי סיימה את השיחה בכך שביקשה שאגיע לראות את הילדים שלה. שהם מתגעגעים ל"דוד" שלהם.
ניתקנו את השיחה ונכנסתי להודעות.
המשפט האחרון היה שלי מאתמול בלילה. מאז... כלום.
הסתכלתי על המים הזורמים, על הדשא, על הרים ואז לשמיים...
"אם לינור תשלח לי הודעה היום," לחשתי לאוויר, "אני עוצם עיניים ונותן למה שיקרה... לקרות."
לפעמים... צריך לדעת מתי לשחרר.