מבוסס על סיפור אמיתי

אני שונא את המילה ״אמת״. 

אולי בגלל שאני יודע שאין דבר כזה וכל אחד מעצב את האמת שלו. ככל שאדם יותר מוכשר, כך האמת שלו יותר נכונה.

אבל מה עם תחושות? רגשות? הרגשות? מה מהן הוא אמת ומה לא?

היום זה קרה...

חיכיתי ליום הזה, לרגע שבו אבדוק האם היא עמדה במה שהיא עצמה אמרה שתעשה - להתרחק ממנו לתמיד. איפשהו בתוכי התפללתי שהיא תפגש איתו עוד פעם. שהוא באמת היסטוריה. אחרי הכל, מישהי כמוה שווה מיליון כמוהו. הוא אפס בריבוע.

אמרתי לעצמי כבר חודשיים שאם היא באמת התרחקה ממנו, אני מציע לה. בלי שאלות, בלי מחשבות, בלי כלום. רק להגיע אליה, לרדת על ברך אחת, להוציא את היהלום ולשאול את השאלה.

היא חזרה להיות איתו בקשר.

היא מיד כתבה שזה היה זמני, מאוד זמני, אבל לא האמנתי.

ממשיכים להחליף הערות ועקיצות ואז זה הגיע... 

״האמת קיוויתי שאתה תקוע בארצות הברית עם הקורונה.״

בשניה הראשונה לא כל כך התרגשתי, אבל פתאום הכל התמוטט עלי כמו בניין שלם. היא כרגע רשמה לי שהיא הייתה רוצה שאהיה במדינה עם הכי הרבה נדבקים מהוירוס הכי דפוק בעולם. מה קורה פה? זו האישה שאמרה שהיא אוהבת אותי!

מכירים את הרגע הזה שאתם בים ולפתע מגיח לו גל משום מקום ולשמחה אחת אתם חלק מהים? כך הרגשתי... גל של אכזבה ושל כאב עצום. הכל נעלם למשך שניה אחת. כל המחשבות, הרגשות, הרצון להיות איתה ועם הבת שלה כמשפחה.

האמת התגלתה.

היא אותו הדבר כמו הקודמת.

לפחות לקודמת לקחו פחות שנים לחשוף את הפרצוף האמיתי שלה. 

רציתי לענות לה, לגרום לה להבין מה עובר לי בראש, אבל פתאום הכל נכבה. 

ביקשתי שתמסור לבת שלה את המילים שאני הייתי רוצה לומר לה, ואז איחלתי לה כל טוב עם אותו טיפש שהיא מחזירה לחייה.

אני כבר יודע מה העתיד שלה... אנשים כאלה חיים תחת האשליה שאלוהים מסדר להם הכל. 

חשבתי לחסום אותה בנייד, אך משהו בי אמר לי לעזוב את זה. 

אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי שולח הודעה לאקסית.

״בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי חושב את זה, אך את לא היית הדבר הכי גרוע בחיים שלי...״

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, זו שתמיד הייתה שם בשבילי, זו שהיא חלק ממני. סיפרתי לה על ההודעה שלינור (בדוי) שלחה. 

הידידה שתקה.

״תעני!״ דרשתי.

אחרי כמה שניות נוספות של שתיקה היא אמרה, ״ישנם רגעים בהם אתה צריך לקחת צעד אחד אחורנית ולתת לצד השני להבהיר מהי האמת.״

״עוד פעם המילה הזו?״ צעקתי. ״׳אמת׳?״

היא שתקה כמה שניות ואז ענתה, ״זה כל מה שיש בסופו של דבר.״

האמת? אני לא מחכה לה יותר. לא לה ולא לה.

ועכשיו, מנסה למחוק את כל הדברים שדמיינתי שנעשה ביחד כמשפחה. את הנסיעות, הפיקניקים, הטיולים, הלילות ביחד במטבח, בסלון... במיטה איתה.

איך בן אדם שנותנים לו את האפשרות להיות מאושר הולך עם מישהו שיודע רק להעניק סבל?! איך היא כל הזמן נופלת לתוך הבור הזה שהוא חופר לה?!