"אני לא יודע מה מוכרים לך, אחי, אבל היא עדיין בקשר איתו," רוני (בדוי) הצהיר בוודאות תוך שהוא מנפץ את האשליה המתוקה הזו שהייתה לי בראש מאז שהיא יצרה קשר.
הקטע הכי מצחיק ברגע השחור הזה הוא שאני לא שאלתי כלום על לינור (בדוי) ולא ביקשתי ממנו או מכל אדם אחר לבדוק אם לינור עדיין בקשר איתו. כל מה שאמרתי זה שאני חושב עליה מדי פעם ושאני חושב לשלוח לה הודעה.
"אתה בטוח?" הסקרנות השתלטה עלי.
"מאה אחוז, אחי," הוא ענה בלי להתבלבל.
הסתכלתי עליו וניסיתי לשמור על הבעת פנים ריקה, אדישה. "טוב שסיפרת לי," אמרתי בבטחון מזויף. "חסכת לי את ההודעה שרציתי לשלוח." קמתי מהכסא, ניגשתי לקצה הבריכה וקפצתי קפיצת ראש למים הקרים. ציפיתי שהוא ימשיך לשתות את הבירה שלו וישכח שלינור בכלל עלתה לשיחה, אבל כשעליתי מעל המים שמתי לב שהוא מביט בי מבט של "אופס..."
שחיתי בריכה אחת ואז הוא פתאום זרק, "לא שאני מתערב, אחי, אבל מה מצאת בה?"
צחקתי צחוק מזויף וחזק ועניתי, "האמת, לא יודע," שיקרתי.
רוני נשאר עד שסיים את בקבוק הבירה שלו, חיבק אותי חיבוק אח והלך. השמש ירדה ולא היה לי חשק להכנס לבית, אז נשארתי בחצר, בוהה לכיוון הבריכה ונאבק עם המחשבה שהיא שוב איתו. הוא כל כך לא נכון בשבילה. יש לה להציע כל כך הרבה, לאהוב כל כך הרבה. היא חכמה, היא מצחיקה, היא חושנית, היא סקסית, היא יפה.
הרמתי את הטלפון והתחלתי לכתוב הודעה ארוכה. רשמתי לה את הכל. כל האמת, מהתחלה ועד הסוף. כל האמת על מה אני באמת עושה בחיים, האם אני לבד או נשוי, מה עובר לי בראש שאני חושב עליה, עד כמה הייתי רוצה שהבת שלה תהיה גם הבת שלי. הכל.
האצבע התיישבה מעל כפתור השליחה ופתאום עצרה.
"מה אתה עושה?" לחשתי לעצמי. "היא אוהבת אותו. היא מאושרת איתו."
קמתי ונכנסתי לבית וישר למטבח. מזגתי לעצמי מיץ תפוזים, ניגשתי לספה בסלון, התיישבתי, פתחתי את הטלפון, ואז קמתי שוב. לשלוח את ההודעה? לא.
התחלתי לדבר אל עצמי...
אתה מאוהב בה כבר יותר מעשר שנים, והיו לך אין ספור הזדמנויות לזיין אותה ולא ניצלת אותן בגלל שלא רצית שהיא תחשוב שאתה רק מחפש זיון איתה. רצית להיות בטוח שביום שאתם שוכבים היא תבין שאתה מאוהב בה. ומה זה נתן לך? היא הלכה למישהו אחר.
היא הלכה למישהו אחר בגלל שהיא חשבה שיש לי מישהי, עניתי לעצמי.
בולשיט! היא הלכה עם מישהו אחר כי אתה לא היית שם.
אני לא הייתי שם כי עבדתי בחרא הזה שסידרו לי מאז שהייתי ילד!
אבל היא לא ידעה את זה. או שהיא לא האמינה, מה זה משנה. הנקודה היא ששנינו יודעים בדיוק מה אתה צריך לעשות.
אני לא רוצה לעשות את זה.
אתה כן... זה הרגע שאתה הולך לבדוק עד כמה אתה מאוהב בה. זה הרגע שאתה הולך לבדוק עד כמה אתה באמת רוצה שהיא תהיה מאושרת.
היא תהיה מאושרת יותר איתי.
באמת?
כן, באמת! אני אתן לה ולבת שלה חיים שהיא לא יכולה לחלום עליהם. אתה בכלל יודע עד כמה אנחנו מבינים אחד את השניה? אתה יודע איזה חיבור יש לנו? היא לא תפסיק לצחוק אם נהיה ביחד! היא תהיה מהופנטת מהשיחות שלנו עד השעות הקטנות של הלילה, ואני אהיה מהופנט מהמבטים שלה. מהגוף שלה. מהצחוק שלה. מהחיוך שלה.
היא לא אוהבת אותך... היא איתו.
הרכנתי את הראש והבנתי שהדיון הזה, שגרם לי לחשוש לכמה שניות שיש לי פיצול אישיות, הסתיים.
מי יותר חשוב? אתה או היא?
היא, לחשתי לעצמי בשקט ומחקתי את ההודעה שרשמתי. במקומה שלחתי הודעה אחת...
"תתחתני איתו ותחסמי אותי."
ההודעה הזו הובילה להתכתבות ארוכה. היא רשמה שהיא לא איתו. היא רשמה שהיא אוהבת אותי. היא רשמה שהיא בוכה.
ניסיתי להצחיק אותה ולשמור על קור רוח, אבל נשברתי. העיניים התחילו להתמלא, אבל לא העזתי לבכות. המשכתי לכתוב לה הודעות מצחיקות, מחביא מההודעות כל סימן של הכאב שאני מרגיש. מדי פעם התפלקו לי הודעות בהן חשפתי אולי יותר מדי על מה עובר לי בראש.
ניסיתי לכתוב לה את האמת, שלא כל מה שרואים תמיד הוא נכון. אולי כך היא תבין את האמת, חשבתי. זה לא עבד.
הבטחתי לה שתמיד אהיה שם בשבילה.
כאב פיזי לפעמים פחות מכאיב מכאב רגשי. אני רושם לאישה שאני אוהב, לאישה שהייתי רוצה שתהיה אשתי, שאני רוצה שהיא תתקשר למישהו שאני יודע שלא יעריך ויעריץ אותה כמו שאני. אני רושם לאישה שהייתי רוצה שתהיה כרגע לידי... שתחסום אותי.
סיימנו את ההתכתבות כשאנחנו צוחקים, לפחות בכתיבה.
סגרתי את הטלפון ואז התפרקתי. מה עשיתי?
התעוררתי היום בבוקר, ואחרי צחצוח שיניים וקפה של בוקר, ניגשתי לחדר העבודה שלי והרמתי את התמונה שלה ושל הבת שלה. חייכתי.
הנחתי את התמונה על השולחן ויצאתי מהבית, בודק את הטלפון כל כמה שניות לראות אם היא שלחה הודעה. כלום...