מתיישב מאחורי השולחן, מרים את מסך המחשב, פותח קובץ וורד ומניח את הידיים מעל המקלדת.
היו לפחות שניים עשר מכתבים שכתבתי לה ושמעולם לא הגיעו אליה. רובם נוצרו ליום שלמחרת... שירי (בדוי) הייתה צריכה להעביר אותם אליה אם...
המכתב הזה לעומת זאת, לעולם לא יגיע אליה.
יושב ובוהה במסך, העיניים קופצות מדי פעם ימינה לתמונה שלה ושל הבת שלה שמוצבת במרכז של מסגרת לבנה. זו התמונה היחידה שיש לי בחדר הזה. ופתאום, תוך שניה, זה מציף אותי. אני יודע בדיוק מה לכתוב לה... בתנאי כמובן שהיא בחיים לא תקרא את זה.
אני לוקח נשימה עמוקה, מרים קצת את הידיים מהמקלדת והאצבעות מתחילות להכות במקשים במהירות...
בדרך כלל מתחילים מהתחלה. בדרך כלל מתחילים במשפט "ביום שראיתי אותך בפעם הראשונה..."
בדרך כלל מתארים את המגע הראשון, את החוויה הראשונה המצחיקה, את ההתרגשות, האורגזמות, האופוריה.
אני אתחיל דווקא מהאכזבה, מהכאב ומחוסר האונים. אני אתחיל מהערב הזה שבו אמרת לי ששכבת איתו. אני זוכר את הרגע הזה שבו עצרתי והרגשתי שאני לא יכול לנשום. אני זוכר את חוסר האונים המשתלט הזה שלא היה מוכן לשחרר.
שירי (בדוי) הייתה מתעקשת שאת יודעת שאת לא אוהבת אותו, שאת רק לא רוצה להיות לבד ובגלל זה הבאת אותו לתקופה קצרה. ובינתיים, כל מה שמספרים לי עליו מהצד רק גורם לי לרצות לצרוח עלייך על זה שאת בכלל מדברת עם בן אדם נמוך שכזה.
רציתי לתפוס אותך ולנער אותך, לשאול אותך איך בחרת אותו עלי. ושירי, כהרגלה, מגינה עלייך ומסבירה שאת לא בחרת אותו עלי, אלא את מאמינה שיש לי מישהי.
ניסיתי להמשיך את חיי בלעדייך, אבל גם אם הייתי מצליח לשכוח אותך ליום או יומיים, תמיד היית קופצת לי לראש בצורה זו או אחרת.
וכאן מגיע החלק הטוב...
לא משנה כמה אני או את סבלנו באותו יום, תמיד צחקנו כשהיינו מדברים. אני כל הזמן נזכר בצחוק שלך שהייתי שואל אותך באנגלית "מה את עושה?" אני כל הזמן נזכר בטונים של הקול שלך שהיית מתעצבנת על הבת שלך. היית מנסה לשדר החלטיות שהיית נותנת לה הוראה, אבל תמיד זה היה יוצא כמו בקשה במקום הוראה.
אני נזכר בשיחות הארוכות שלנו, כל אחד משלים לשני חלקים מעניינים מהחיים, וזה לא מסתיים. הייתי מצפה שאחרי כל השעות שהיינו משוחחים, כבר לא היה לנו מה לחדש אחד לשניה, אבל כל שיחה הייתה כמו שיחה ראשונה.
אני נזכר בפעם הראשונה שניסינו לחצות את הקו שבין ידידים לקשר מיני. הרגע שבו עצרתי אותך (שאני לא מפסיק להתבייש בו). התקשרתי לשירי באותו יום ואמרתי לה שאין מצב שאת לא חושבת שאני בקטע של גברים אחרי מה שעשיתי.
אבל אני זוכר את הגל הזה שהציף אותי שעשית את מה שעשית. אני זוכר את הענן הזה שכיסה אותי והרגשתי כאילו שאני לא באותו עולם. ואני מודה, זה הפחיד אותי.
אני חושב שבאותו יום הבנתי שהמחשבות והרגשות כלפייך אמיתיים. אפילו הבנתי שהמעטתי בעוצמות שלהם.
פחדתי. פחדתי שתוכלי לשלוט בי. שאני אהיה עיוור.
אבל בואי נודה בזה לינור, את כבר שולטת בי.
זה ברור שבמיטה את היית שלי בכל מובן. הייתי גורם לך לאבד את עצמך ולהתמסר לתחושות. הייתי קושר אותך למיטה וגורם לך להתחנן. הייתי מניח אותך על הגב כשהראש שלך מונח קצת מעבר למזרן ומזיין לך את הגרון. הייתי תופס לך את הזרועות ומצמיד אותן לגב שלך בזמן שאת שוכבת על הבטן ואני חודר לתוכך בחוזקה מאחור.
אבל...
בלילה, לפני שנרדמים, היית מניחה עלי את הראש והייתי מלטף לך את השיער עד שהיית נרדמת. אם היה לך חשק לאכול משהו שלא היה בבית הייתי נוסע עד לצד השני של ישראל להביא לך את זה.
בבקרים, הייתי קם לפנייך ומכין לך ארוחות בוקר (למרות שאת בטח מכינה יותר טובות ממני). מסיע אותך לעבודה. מפנק אותך כשאת חוזרת הביתה.
הייתי שלך.
יש תמונה שאני לא מצליח להפסיק לדמיין מאז שאנחנו מכירים. ערב, הבת שלך יצאה עם חברות, אני ואת פותחים בקבוק יין אדום, אני מוזג לנו לשתי כוסות ואנחנו מתיישבים על הספה בסלון ומדברים... אין זיונים, אין מציצות, אין סקס... אנחנו פשוט לא מפסיקים לספר אחד לשניה סיפורים, צוחקים כל כמה שניות, ולא שמים לב לשעה.
הבת שלך חוזרת הביתה ורואה את שנינו על הספה עם כוס יין מתפוצצים מצחוק ושואלת "זה מה שעשיתם כל הלילה? תמצאו חיים!"
ואז אני נזכר באותו יום שישי. הרגשתי שאני מכיר אותך. הרגשתי שכבר היינו ביחד.
לינור, איך אני יכול להסביר לך שאני שלך? איך אני יכול להסביר לך שתמיד הייתי שלך?
ביומיים האחרונים אני שואל את עצמי "מה עשיתי?" אחרי שכתבתי לך להיות איתו ולחסום אותי, אבל שניה לאחר מכן אני נזכר למה עשיתי את זה ולמה הייתי עושה את זה שוב.
החיוך שלך, לינור. הצחוק שלך. ההרגשה שיש לי שאני שומע אותך רגועה, שלווה. הרוגע שלי שאני מדמיין אותך מאושרת.
את יודעת מה הכי מצחיק, אני עדיין מרים את הטלפון מדי פעם, בתקווה שאולי שלחת לי הודעה. אני עדיין מדמיין שאת כותבת לי "בוא נפגש", או "בא לי לראות אותך".
הייתי מגיע... גם אם היית אומרת לי שזו תהיה פעם אחת ויחידה.
חשבתי לכתוב לך היום שבת שלום, נכנסתי לטלפון וראיתי שאת מחוברת. התחלתי לכתוב... ואז עצרתי.
זה כאב. הרצון הזה שדורש לדעת שאת מאושרת. זה כואב. אבל זה שווה את זה לינור.
שלך לנצח,