שוכב על הספה בסלון, מנסה להתרכז בספר... מכירים את הימים האלה שאתה צריכים לקרוא כל שורה פעמיים בגלל שהראש שלכם בכלל במקום אחר לגמרי?
אני מרים את העיניים לפינת הדף. עמוד 312. מעביר לעמוד האחרון ובודק את המספור. עמוד 748. זה לא הולך להסתיים בקרוב.
שולח את היד לשולחן לידי ומרים את הטלפון. מנסה להתאפק אבל לא מצליח ונכנס לראות אם היא מחוברת.
היא כן.
בא לי לכתוב לה... "שבוע טוב סקסית, איך עברה לך השבת?" או "מה עושה הערב?" או "מה את לובשת?" או "אם היית עכשיו כאן, הייתי קורע ממך את הבגדים..."
טוב, אז האחרון רוב הסיכויים היה מגיע אחרי כמה דקות של התכתבות, אבל הרעיון ברור.
היא עדיין מחוברת.
מנסה לדמיין שהיא יושבת עם הטלפון בדירה שלה, ורואה שאני מחובר, ופשוט מסתכלת. בדיוק כמוני. אולי היא שואלת את עצמה אם אני אכתוב לה. אולי היא שואלת את עצמה עם מי אני מתכתב.
עם מי היא מתכתבת?
שאלה טיפשית... ברור שאיתו.
סוגר את הטלפון וחוזר לספר. זהו... היא איתו, אין לי יותר מה לחשוב עליה. אם היא הייתה רוצה אותי, היא הייתה עושה משהו. תתרכז בספר.
הפעמון מצלצל.
"נו, רציני?!" אני ממלמל בעצבים כשאני קם מהספה וניגש לדלת. המסך מראה את רוני (בדוי) עומד שם עם בקבוק זכוכית ביד. אני לוחץ על כפתור הכניסה ופותח את הדלת.
"אני עסוק," אני מיד זורק לכיוון שלו, אבל זה לא עוצר אותו והוא ממשיך ללכת עם כוונה לכיוון הדלת.
"מעניין לי את ה..." הוא עונה בציניות מוחלטת ונכנס לבית שהוא דוחף אותי הצידה.
"מאיפה אתה יודע שאני לבד?" אני שואל בעצבים כשאני סוגר את הדלת.
הוא עוצר, מסתובב אלי עם עיניים עצומות ואומר, "תן לי לנחש, אתה יושב וקורא ספר שהוא באורך של מגילת אסתר, רק פחות מעניין מהמגילה?"
לא עניתי, אבל זה לא עצר מרוני לפתוח את העיניים, לבחון את הסלון ולאתר מיד את הספר שהיה מונח על הספה.
"הייתי אומר שאני גאה בעצמי, אבל זה היה יותר מדי ברור," הוא זרק וניגש למטבח לקחת שתי כוסות.
"חופשי... תרגיש בבית," אמרתי בעצבים וחזרתי לספת הסלון.
"אני בסדר," הוא הצטרף אלי לסלון והניח בקבוק וויסקי על השולחן ושתי הכוסות לידו. "אתה לעומת זאת, בטח שוב חושב על סינדרלה."
"מצחיק," עניתי מיד.
"אני יודע," רוני פתח את הבקבוק ומזג לנו קצת לכל כוס. "ואתה יודע למה הנסיך הלך וחיפש למי מתאימה נעל הזכוכית?"
תפסתי את הראש. זה בדיוק מה שאני צריך, שיחת עידוד מבן אדם שמנהל מערכת יחסים פתוחה עם אשתו.
"נו," שאלתי ורק קיוויתי שהוא ילך.
רוני הרים כוס אחת והגיש לי אותה. "כי לא היה לו חבר ששיכר אותו בשביל שישכח את הטיפשה שאיבדה נעל תוך כדי ריצה." הוא הרים את הכוס שלו, ניגח אותה בשלי, לגם את כל הנוזל בבת אחת ואז פתאום שאל, "איך אפשר לאבד נעל?!"
תפסתי את הראש פעם שניה.
"רציני עכשיו, אחי," רוני התקדם עד לקצה הספה. "עברת אותה לפני שלוש שנים, לא? היא שאלה למה לא הייתה לך קורונה, או משהו כזה."
"לא בדיוק..." אמרתי להגנתה.
"תן לי לנחש, היא לא התכוונה לזה או שאתה לא הבנת אותה נכון."
הזזתי את הראש מצד לצד. אין לי כוח להסביר לו.
"מה שאני רוצה לומר," הוא המשיך, "עזוב את השטויות ששירי (בדוי) מוכרת לך בקשר ללינור (בדוי). נשמות מחוברות וכל החרא הזה." הוא התקדם עוד סנטימטר. "היום אם בחורה רוצה גבר היא אומרת לו, בלי משחקים."
"רוני," עצרתי אותו. "לינור חושבת שאני נשוי."
"אז אחי, יש לך עסק כאן עם מפגרת."
תפסתי את הראש פעם שלישית. "היא בכלל לא מפגרת. היא... פשוט לא יודעת."
רוני הסתכל הצידה, כאילו חושב מה יש לענות ואז זרק, "ולך אסור להסביר?"
הסתכלתי עליו חזרה עם חיוך. מי היה מאמין... רוני הבין.
סיימנו עוד שתי כוסות ורוני הואיל לעזוב אותי בשקט. נסע שעה להגיע אלי ועכשיו שעה לחזור, אבל העדפתי שקט.
חזרתי לספה והרמתי את הספר. מגוחך, חשבתי לעצמי. היא איתו כבר שנים בזמן שאני לבד. כל בחורה שיצאתי איתה בשנים האחרונות היו בחורות של דייט אחד. שניים לכל היותר. ועכשיו, מוצאי שבת... היא בטח מתכתבת איתו או שהוא אצלה, ואני כאן עם ספר לבד בבית. כמו תמיד.
רציתי להתעצבן, לפחות להתמרמר על המצב הזה, אבל דמיינתי שהיא יושבת איתו על הספה בדירה שלה, שניהם עם כוס יין, צוחקים. היא בטח מחייכת עכשיו... הכל בסדר.
הנחתי את הספר בצד ועצמתי עיניים, מדמיין אותה מחייכת, מאושרת. אני בסדר.
