מבוסס על סיפור אמיתי

זה היה אמור להיות יום טוב. קיבלתי באמצעות שליח משהו שחיכיתי לו כבר שנה שלמה. ואז נזכרתי שהמפגש היום.

נכנס לרכב, מתוסכל מהמפגש הטיפשי הזה שהם ארגנו, אבל איפשהו מבפנים קצת מתרגש לשבת עם כולם לאחר שנתיים שלא נפגשנו. נסיעה של שעה לאזור המרכז, החלפת בגדים מהירה בדירה ששמרתי לעצמי באזור רמת גן, ואז נסיעה קצרה למסעדה.

מי קובע ארוחת צהרים בשעה 11:45 בבוקר?!

נכנס למסעדה, וכמובן כולם כבר שם... גם שירי (בדוי).

כל אחד נותן חיבוק כאילו לא התראינו עשר שנים. רוני (בדוי) מנשק אותי על כל לחי ודופק צ'פחה לגב. ואז... אנחנו עומדים אחד מול השניה, חיוך ביישני על הפנים שלה, מבט מתבייש על שלי. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתבייש במה שעשיתי. שירי בן אדם טוב, שתמיד רוצה לעזור לכולם. אבל במקרה שלי, היא עברה גבולות מסוימים.

אני מרים את הידיים והיא מיד נופלת לחיבוק ארוך.

"התגעגעתי אליך, טיפש," היא לוחשת.

"גם אני."

משחררים אחרי שתי דקות שלמות את החיבוק ומתיישבים ליד השולחן. כולם מתחילים לדבר, לספר, לחלוק, ואז מגיעה המלצרית ומתחיל מבול ההזמנות. העיניים שלי מפוקסות על שירי. היא כמו אחות קטנה שבטוחה שהיא האחות הגדולה. היא מוציאה את הטלפון ומתחילה להתכתב עם מישהו. היא צבעה את הציפורניים שלה בירוק. לא יכולתי לסתום...

"ירוק? באמת?" שאלתי בזלזול והצבעתי על הציפורניים שלה.

שירי הסתכלה עלי במבט מתנשא מזויף וענתה "תתרכז בצד שלך של השולחן."

צחקתי.

שולחן של שניים עשר איש אבל בשבילי ובשביל שירי, לא היה שם אף אחד. דיברנו במהלך כל הארוחה על מה שקרה אצלנו בשנתיים האחרונות. ואז היא התכופפה קצת קדימה ושאלה בלחש, "מה חדש עם לינור (בדוי)?"

התכופפתי חזרה ועניתי , "כלום, היא עדיין איתו."

אני לא בטוח מה זה היה, אכזבה או עצב, אבל שירי נשענה אחורנית ולרגע הייתי יכול להישבע שראיתי את העיניים שלה דומעות.

התעלמתי מאותו רגע. לא רציתי להישאב לעוד שיחה על לינור. היה לי מספיק קשה להתמודד עם העובדה שאמרתי לאישה שאני אוהב ללכת להיות עם מישהו אחר.

אני לא אשקר... אני מוצא את עצמי לפחות פעמיים ביום כותב לה הודעות ואז מוחק אותן לפני שאני שולח. לפעמים זה "בוקר טוב, מקווה שאת מאושרת היום." לפעמים זה "חשבתי על זה ואני חושב שאת צריכה להיות אשתי. בא לך להתחתן?" לפעמים זה "אני רוצה להביא איתך ילד או ילדה, ולהיות האבא והבעל המושלם."

אחרי ההתכתבות האחרונה שלנו, שבה כתבתי לה דברים שלא חשבתי שאני בחיים אגלה לה, אני מוצא את עצמי שוב מדמיין אותה בהריון ממני. מדמיין שאנחנו במקלחת, הבטן שלה עגולה וסקסית. אני מסבן לה את הבטן, את הגב, את השדיים.

מדמיין שאני יורד על ברך אחת במקלחת ומתחיל לדבר אל התינוק שלנו שבתוכה.

ואז מתעורר שוב למציאות.

"אתה תהיה אבא מדהים," השכנה שלי תמיד אומרת שהיא רואה אותי עם הילדים שלה. "אני מדמיינת אותך יושב ומספר להם כל מני דברים, מדבר אליהם בגובה עיניים ומצד שני מבין שהם ילדים. זה נדיר."

כשארוחת הצהרים הסתיימה וכולם התחילו לקום, שירי ניגשה אלי, אחזה בזרוע שלי ולחשה לי לבוא איתה הצידה. יצאנו מחוץ למסעדה ותפסנו מחסה מהשמש מתחת לעץ הכי קרוב.

"אני לא מתערבת הפעם, הבטחתי."

"יופי," עניתי מיד. "כי אין מה להתערב. היא איתו ואני דאגתי שהם יהיו ביחד."

שירי הזיזה את הראש אחורנית. "מה זאת אומרת דאגת?" הבעת הפנים שלה השתנתה. "מה עשית?" היא שאלה ברצינות גמורה.

"כתבתי לה שתהיה איתו. שתהיה מאושרת."

שירי הסתכלה לי לתוך העיניים, כאילו מנסה לברר אם אני דובר אמת ואז... סטירה ישרה וחזקה לצד שמאל של הפנים שלי.

"אתה מטומטם?!" הצרחה שלה הדהדה בכל הרחוב. "אתה שלחת את האישה שאתה מטורף על התחת שלה לאפס הזה!" היא תפסה את החולצה שלי. "מה נסגר איתך?!"

"אני רוצה שיהיה לה טוב, שירי."

שירי עזבה את החולצה ונצמדה לפנים שלי. "אתה רוצה שיהיה לה טוב?! ומי היה עושה לה יותר טוב בחיים? מישהו כמוך שהיה מנשק את הרצפה רק בגלל שהיא דרכה עליה? מישהו שהיה מעניין אותה בחיים שלה? מישהו שהיה מצחיק אותה בחיים שלה? מישהו שהיה דואג לבת שלה בחיים שלה? מישהו שהיה דואג לכל דבר שחסר לה או לבת שלה? מישהו שהיא אוהבת ומרגישה ויודעת שהיא מחוברת אליו נפשית?"

שירי הרימה את היד וכיווצה אותה לאגרוף.

"או מישהו שהיא לא מצליחה להתחבר אליו כבר חמש שנים?!"

"נראה לי קצת יותר..." אמרתי.

"אל תתחכם איתי!" היא לקחה צעד אחד אחורנית, כאילו מנסה להירגע. "היא אוהבת אותך, טיפש!"

"והיא עדיין איתו."

"כי אתה אמרת לה!" היא צרחה שוב.

עצרתי אותה והחלטתי לפתע לומר את כל האמת. אולי כך שירי תשתכנע. הסברתי לה שחשבתי הרבה על מה שעשיתי, ושהכאב שהרגשתי ברגע ששלחתי את ההודעה שבה אמרתי לה להיות איתו, עדיין מלווה אותי.

"את חושבת שעכשיו לא כואב לי? את חושבת שלא חשבתי עליה כל הארוחה? את חושבת שזה קל לי להיזכר במילים שכתבתי לה?

"אז למה...?"

"כי אני אוהב אותה. כי דמיינתי שהיא נשואה באושר ושהיא הביאה עוד ילדים. כי דמיינתי שהיא הבן אדם הכי מאושר בעולם, ואני רוצה להפוך את הדמיון הזה למציאות."

"אז תציע לה כבר, טיפש!"

צחקתי. "היא לא רוצה אותי, שירי."

שירי נראתה מתוסכלת, עצבנית. היא נשמה עמוק ואז הסתכלה עלי. "יש רק בעיה אחת עם מה שאתה אומר עכשיו."

"והיא?"

"היא יצרה איתך קשר אחרי שלוש שנים."

"בן אדם שלא רוצה מישהו לא מרגיש דחף ליצור קשר עם מישהו אחר אחרי שלוש שנים. לעומת זאת..." שירי הרימה את הידיים כאילו מסבירה את הברור מאליו. "אישה שמאוהבת בגבר, כן יוצרת קשר עם גבר למרות שחלפו שלוש שנים מאז שהיא דיברה איתו."

לא יכולתי להתווכח עם המשפט הזה. היה בו משהו הגיוני. אבל לינור לא שלחה הודעה מאז שכתבתי לה ללכת איתו. היא לא ניסתה אפילו...

אמרתי לשירי שהלוואי שהיא הייתה צודקת ולינור באמת מאוהבת בי. סיפרתי לה שיומיים רצופים לאחר אותו יום שהיא יצרה קשר הסתובבתי עם חיוך טיפשי על הפנים ואפילו כתבתי על מה שעברתי. ראיתי את העיניים שלה נפתחות לרווחה "אפשר לראות מה כתבת?" היא מיד שאלה, אך אמרתי לה שמעדיף לשמור את זה לעצמי (למרות שאני מפרסם את זה כאן).

ליוויתי אותה לרכב, שנינו נזכרים שהשארנו את כולם מאחור בלי לומר שלום, היא פתחה את הדלת, זרקה את התיק למושב הנוסע והסתובבה אלי.

"אתה יכול לענות לי על שתי שאלות?"

הסכמתי.

"היית נכנס איתה לקשר לא מחייב? פגישה אחת? שתי פגישות? אולי פגישה פעם ב? גם אם היה לה מישהו? בלי עכשיו סרטים של אהבה וגעגועים?"

חשבתי על זה. מצד אחד, רציתי לענות שלא. מצד שני, אני מודה, להיות עם לינור, גם אם זה פעם או פעמיים, גם אם יש לה מישהו, זו בחירה יותר טובה מלא להיות איתה בכלל.

עניתי שכן.

"שאלה שניה," שירי התקרבה אלי. "היית מתחתן איתה עכשיו ומביא איתה ילדים?"

חייכתי. ידעתי למה שירי מתכוונת. לא הייתי צריך לחשוב על זה.

"בלי לחשוב פעמיים..." עניתי.

שירי נישקה אותי על הלחי, חיבקה אותי ונכנסה לרכב.

הסתכלתי על הרכב שלה מתרחק מהמקום והוצאתי את הטלפון מהכיס. חיפשתי את השם של לינור באנשי הקשר, האצבע עמדה מעל כפתור החיוג...