בדרך כלל אני ישן על הספה בחדר העבודה שלי...
אני לוקח ספר, נשכב על הספה, קורא עד שהעיניים מתחילות להיעצם ואז מניח את הספר על השולחן הצמוד ונותן לחלומות להשתלט.
שלשום זה היה קצת שונה. נכנסתי לחדר העבודה, נשכבתי על הספה, פתחתי את הספר בעמוד שבו עצרתי יום לפני, ואז, כרגיל, לינור (בדוי) חזרה לי למחשבות. הנחתי את הספר והרמתי את הטלפון. היא הייתה מחוברת.
בא לי לכתוב לה, אמרתי לעצמי ומיד נזכרתי שהבטחתי שאני לא עושה את זה. היא איתו. דמיינתי שהיא מתכתבת איתו. היא בטח בעננים. לא חושבת עלי.
התחלתי לכתוב לה הודעה... הודעה שבה אני כותב לה שאני אוהב אותה. שאני לא מפסיק להתגעגע. שהיא האישה הכי יפה, הכי חושנית, הכי מצחיקה, הכי סקסית, הכי מעניינת שאי פעם הכרתי.
כרגיל... מחקתי את ההודעה.
סגרתי את הטלפון, הרמתי את הספר, אבל לא פתחתי אותו.
עצמתי עיניים ולחשתי, "אני לא יודע אם אתה קיים, אני מאמין שכן. אני יודע שאני בדרך כלל לא פונה אליך, אבל אם תוכל לעזור לי במשהו... לינור... חייבת להיות סיבה לכך שהפגשת בינינו. חייבת להיות סיבה לכך שאני מרגיש כאילו שהיא חלק ממני. חייבת להיות סיבה שאני מרגיש כל כך חסר אונים שאני רחוק ממנה. אני לא מתכוון להישמע כפוי טובה, בעיקר בגלל כל מה שהבאת לי בחיים... ועל חלק מהדברים ה"טובים" עוד נדבר בהזדמנות... אבל אם תוכל להתערב. לתת לי סימן, כל סימן... שאנחנו צריכים להיות בקשר. כל קשר."
פתחתי את העיניים. "אני מבטיח שאני אהיה שונה הפעם. אני לא אדבר על אהבה. אני לא אתן לרגש להפריע לקשר, כל קשר, שיהיה בינינו. רק תן סימן... שהיא תתקשר. שהיא תשלח הודעה... משהו."
שקט מוחלט.
הרמתי את הטלפון ובדקתי שוב. היא כבר לא הייתה מחוברת.
צחקתי על עצמי, הרמתי את הספר והתחלתי לקרוא.
בוקר למחרת, שבור מבפנים, עומד עם קולגה לעבודה, הטלפון לפתע רוטט.
בהתחלה לא ייחסתי לכך כל חשיבות. לאחר כמה שניות הוצאתי את הטלפון מכיס החליפה ופתחתי אותו. צחקתי.
הסתכלתי לכיוון אחד החלונות ולשמיים הכחולים שבצבצו מבעדו ולחשתי "תודה..."
היא שלחה הודעה.
שאלתי אם אוכל לכתוב לה יותר מאוחר. היא הסכימה.
אחר הצהריים התקשרתי אליה ושמעתי את הקול שלה שוב. יש לה קול משכר... ממסטל. התאפקתי מלומר לה מה יש לי בראש...
בא לי אותך לינור... בא לי שתהיי שלי. בא לי לתפוס אותך ולנשק אותך. לגעת בך. לסובב ולהצמיד אותך לקיר, להיצמד אלייך, לאחוז בגרון שלך ולנשק אותך מאחור. לתת לך להרגיש אותו בולט מתחת למכנס ולגרום לך להתחנן שהוא יהיה עכשיו בתוכך.
אבל...
אני אוהב אותך לינור. ואם אני אומר לך את כל מה שעובר לי בראש כרגע, את יכולה לחשוב משהו אחר. את יכולה לפספס את החשק הבלתי פוסק הזה שלי לגרום לך לחייך. את יכולה לפספס את הרצון הבלתי נשלט הזה להיות הגבר שידאג לך ולבת שלך למשך כל חיי. את יכולה לפספס את המשאלה שלי... שתהיי האמא של הילדים שלי.
אז... אני שותק, ומדבר על שטויות.
ואז בערב... שנינו מתכתבים כמעט שעתיים. תפסיק לפחד! אני צורח על עצמי, ונזכר שהבטחתי לאלוהים שאני אשנה את כל היחס שלי ללינור. בלי רגש. בלי אהבה. זה רק גבר שנמשך לאישה שהוא לא יכול להוציא מהראש כבר עשר שנים...
התכתבנו על הכל... ואז היא הזכירה את הבת שלה. אמרה שהיא סיפרה לבת שלה שאנחנו בקשר. זה הרג אותי מבפנים. זה העלה לי את כל הדברים שדמיינתי שאנחנו עושים ביחד כמשפחה. הייתי חייב לעבור נושא... זה הרג אותי.
ואז אני כותב לה, שאני רוצה אותה. זורק רמיזות מיניות. דואג שהיא תצחק מכל משפט שני. כל פעם שהיא כותבת לי שהיא צוחקת אני מחייך חיוך טיפשי. מרגיש כאילו גרמתי לה לאורגזמה. תוך כדי מתחיל להרגיש את המשיכה המינית שיש לי אליה כבר עשר שנים. המוח שלי נאבק בין הרצון להנות מזה שאני גורם לה לחייך, לבין הרצון לגרום לה לצרוח מהנאה.
מרגיש את הלחץ במכנס... ושולח יד.
לא... לא הבאתי ביד. אבל חשבתי על זה. היא שלחה לי תמונה שלה. היא נראית יותר מקסימה, יותר יפה, יותר נחשקת ממה שזכרתי. היה בי חלק שרצה לכתוב לה שאני נוגע בעצמי. אבל לא הצלחתי.
כל השיחה זרמה בצורה כל כך מושלמת. כל משפט שאחד מאתנו כתב היה כאילו שורה בסרט מושלם. הדיאלוג המושלם. הכרחתי את עצמי לנווט לשיחה מינית... לא רגשית. וזה הצליח. אמנם הדחף לכתוב לה שאני אוהב אותה גרם לי להיכנע כמה פעמים ולכתוב לה שאני אוהב אותה... אבל לא נשאבנו לשיחה על...
סוף השיחה קצת שאב אותנו חזרה לימים עברו...
נראה שהתפקידים התחלפו. בעבר אני הייתי זה שמפחד, שחושב יותר מדי... ועכשיו, דווקא כשאני הופך להיות זה שזורק את כל החוקים ועוצם עיניים ואומר "מה שיהיה יהיה..." היא...
